אני האיילה אתה הוא הזאב

אני חושבת שהשבוע הזה היה מאיר עיניים לחלוטין...

פשוט לא לצפות...

לא לצפות מהאנשים שאני הכי אוהבת, הכי מעריכה, הכי מכבדת שהם באמת יהיו שם, שיעמדו בהבטחות שלהם, שיבינו....

אז באמת תודה על שבוע נפלא...

באמת הראתם לי את הפרצוף האמיתי שלכם...

תודה רבה...

נאמר כבר הכל/ ארקדי דוכין

היום בפעם הראשונה, הלשונות שלנו התחברו, הגופות שלנו התחברו, הללבות שלנו התחברו,

הנשמות שלנו התחברו..

הרבה זמן לא הרגשתי אותך כך, הרבה זמן לא הרגשת אותי כך.

לא מפסיקה לחשוב על הפעם הראשונה...

זוכר, לפני שנה וחודש...

אני זוכרת, אני בחיים לא ישכח את היום הזה...

אוהבת אותך כל כך..

אתה החיים שלי, אתה הכל

כשאני איתך/ריקי גל

מרגישה כמו אסירה..,

אסירה..

שלו...

בכל מקום הוא יכול למצוא אותי..

מחשבות

בזמן האחרון יש לי כל מיני מחשבות על לגמור את זה כבר..

לצאת מהבית כלא שלו...

זה בחיים לא יקרה אבל  אם ... אולי יש לי סיכויים לצאת מהבית כלא.. לכמה שנים...

אולי זה גם לא יקרה..

אולי.. אולי אם אני סוף סוף יקבל קצת אומץ. אומץ ללכת ולספר..

אולי כל הסיפור הזה יגמר..

אולי הוא גם לא..

אבל אם.. ואם אני ינצח..

רוצה ללכת..לקבוע פגישה, לספר, ואז לראות מה עומד לרשותי בשביל לצאת מהבית סוהר.

זה לא יהיה קל.. גם אני לא הייתי טלית שכולת תכלת.

זה מה שקורה כשאתה אסיר.. אתה עושה שטויות.. אבל אולי, אולי אני יצליח בכל זאת...

יום אני הרבה יותר בוגרת, יותר חכמה, יותר אמיצה.

הרבה יותר מלפני שנה שנתיים...

"למה לא התלוננת אף פעם", הוא אמר לי, אחד שפגשתי, סתם במקרה בנסיעת אוטובוס של שעתיים.

"לא יודעת, אני משערת שפשוט פוחדת, פוחדת ממנו, הוא יכול למצוא אותי בכל מקום.."

אבל בעצם.. זה מה שהייתי יכולה לחשוב לפני שנתיים, היינו באותה כיתה, באותם טיולים, באותו שבט...

אבל עכשיו.. עכשיו אני מתגייסת.. ואם אני יצליח... אולי הוא כבר לא יוכל למצוא אותי... כשאני כבר השתחרר והוא כבר השתחרר...

הוא לא יוכל למצוא אותי, אני יחליף מס', יחליף בית, יחליף מקום...

הסיוט הזה לא נגמר ואני רוצה לסיים אותו כבר.. יודעת שהצלקת תמיד תשאר עמוק עמוק בלב, אבל אולי אני יהיה יותר שלמה עם עצמי, ופחות מפוחדת, פוחדת מכל צלצול ממנו, המס' הזה, המס' הזה נחרט בזכרון ולא מוכן להימחק, לא משנה כמה אני מנסה..

גם הזכרונות לא מניחים לי לנפשי...

הוא הפך אותי לאסירה שלו במשך שנתיים, ולאט לאט הרג אותי, לאט לאט, בכאב גדול, בסבל גדול...

היא פרשה בפנני חבילה של קלפים, אמרה לי "תבחרי קלף.. כל קלף שאת רוצה שמסמל מה שאת חושבת, מה שאת מרגישה, מה שאת חולמת."

ובשניה שהיא התחילה לפרוש את הקלפים. ראיתי את הקלף שלי, הוא היה כל כך בולט, כל כך זוהר.

רקע כתום צהוב אדום, ויד מחזיקה יד, ולא ברכות, באהבה, אבל בכוח, ברוע, באובססיביות..

הדבר שהיה הכי נפוץ  בכל הסיוט הזה...

היד שלי הייתה כל כך פגועה באותו זמן, סימן אדום תמידי על היד שסימן כמה הייתי אסירה, אסירה שלו..

כל כך רוצה לסיים את זה כבר, רוצה להשתחרר.. רוצה לעוף ולפרוש כנפיים

יש לי סיכוי/ אביתר בנאי

עכשיו כל מה שנותר זה להתחיל...