"..הביאו את הסתיו, שלכת
וליבנו האטום והקר יתרחב וינשום
הביאו את הסתיו, נתרפק עליו עלים יסתחררו ברחובות יהיה געגוע.."
יש התרגשות באוויר והתחדשות וציפיה ופחד ורוח קרה כזו שפתאום עושה צמרמורת כשהשמש שוקעת, ככה בשניה אחת מודיעה שהיא פה בשביל להשאר עוד הרבה זמן. וכבר הוצאתי את הפוך שכל שנה אני שמה לב שזה מן טקס כזה, שזו עובדה שהחורף מתקרב.
היום עשיתי טיול בקיבוץ עם המצלמה שלי, מנסה לתפוס רגעי שמש אחרונים, כשהשמים מקבלים צבעים אחרים, כשכל הטבע הזה שסביבי מתכונן לחושך שעומד להגיע, כמו מסך תיאטרון שיורד לאט לאט ומסמן למי שעדיין לא שם לב שההצגה נגמרת. היה באוויר ריח של נקי ונשמתי כמה פעמים עמוק וניסיתי לראות מה לוקד לי את העין. כל כל התגעגעתי להרגשה הזו של ההתרגשות לפני תמונה, של הסידור שלה בראש, של החיוך הזה שיוצא לי אחרי שאני שומעת את הקליק. ופתאום, אחרי כל כך הרבה זמן של חוסר חשק ,של ריק, של כלום, של התחושה הנוראית הזו שהכל עובר לידי ושומדבר לא נתפס- היום הרגשתי שאפשר.
בכלל הכל בסימן של התחדשות- גם הדירה וכל ההתעסקות בעיצוב וסידור ותחושה של משהו חדש, גם האנרגיות האלה שמעלות לי חיוך על השפתיים כשיש עוד מישהו שחולק איתי את אותו מרחב (כמה שזה מפחיד אותי עדיין), הציפיה הזו שהינה היא תיכף נכנסת לדירה- עושה לי משהו ביתי. בנוסף לכל זה אני מתחילה שנה אחרונה מחר בלימודים ויש התרגשות ויש עם זה המון פחד המון לחץ וציפיה ולא נודע ולא צפוי ועוד כל מיני מונחים שמכניסים אותי למוד של סטרס.
והיום בטיול שלי ליד הנחל, צילמתי שני עצים ולידם שני גזעים שנגדעו וככה, איך שהם עמדו בשורה כזו פתאום חשבתי שזה מסוג הדברים שאני חייבת לצלם כי זה תפס לי את העין. וניסיתי לחשוב איך אני מרגישה כשאני מסתכלת על זה, ואם אני מצליחה לתת לתמונה שם או שורה משיר אז אני יודעת שזו תמונה מנצחת. ומצד אחד הרגשתי שהגזעים שנגדעו נורא עצובים כי כואב להם, כי מישהו בא וחתך אותם ואולי לפני כן הם היו גבוהים כמו העצים האחרים ועכשיו העצים מסתכלים עליהם מלמטה והגזעים הגדועים מרגישים שהם נשארו מאחור.
ואז חשבתי שאולי הם היו חולים או שקרה להם משהו והגדיעה הייתה הדרך היחידה להציל אותם ועכשיו הם קיבלו הזדמנות שניה לנסות לגדול ולצמוח ולהתחיל מהתחלה ואפילו שהעצים לידם הרבה יותר גבוהים ומלאים בעלים וענפים זה לא ממש נורא, כי עדין השורשים שלהם באדמה, ואפילו שכאב להם, הם עדיין רוצים לצמוח, למרות זאת, ובגלל ובזכות.
וככה הסתכלתי עליהם וחייכתי לי וחשבתי שפשוט נורא תלוי איך מסתכלים על דברים. וזימזמתי לי בראש שיר של יזהר אשדות :"התחלות הן תמיד גם סוף של תקופה עוברת שאיתך נשארת. עוד שקיעה, עוד זריחה, עוד כאב שישאר איתך.."
אז כמו שכבר כתבתי, אני מתרגשת וגם ממש מפחדת ממה שהשנה הזו מכינה לי וממה שאני מכינה לעצמי ועדיין לא יודעת. ויש בי מקום שרוצה לצמוח בגלל ולמרות ובזכות הכאב ולהשתחרר מהרע ולאחל לעצמי רק טוב וכשהוא מגיע לא להיבהל, להיכנס להסטריה ולהיסתגר בעצמי אבל זה כל כך כל כך קשה. ואני מנסה להתחיל את השנה רגוע, עם מחשבות חיוביות ועם פתיחות ועם שמחה ועם רצון להכניס אנשים לחיים שלי אבל פתאום כשדברים זזים אני פתאום מרגישה שאולי אני לא מוכנה עדיין (או שאני לא רוצה להיות מוכנה). אז יש איזה פער שאני צריכה לגשר עליו ואני צריכה להבין שהגשר הוא מעל נהר או תהום או להבות או כל דבר שיכול להפחיד אבל אחרי שאעבור שם פעם אחת כבר יהיה פחות מפחיד בפעם הבאה.
שיהיה לי בהצלחה ושנה טובה :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
