בך לא נוגע
ביצוע: יהודית רביץ
מילים ולחן: דן תורן
יש דובים גדולים ביער
ופחד מורגש
ריקודים מול האש - יש
ינשופים ונחש
יש מפלצת בתוך הנהר
רעבה וערה
אבל החדר חמים ונעים
ואת ישנה
הבל פיך התמים
שקט ורוגע
שום דבר לא מפחיד
בך לא נוגע
יש מלחמה באמצע אירופה
הימים שחורים
שיירה בורחת בלי בית
מפני הרעים
יש חיידק משוגע שפוגע
חסר הבחנה
אבל החדר חמים ונעים
ואת ישנה
הבל פיך התמים
שקט ורוגע
שום דבר לא מפחיד
בך לא נוגע
אני רוצה לצאת מזה אבל זה דורש זמן, אי אפשר לדעת כמה זמן- זה בערך המשפט הכי מעצבן שיכולים להגיד לי, המשפט הכי מעצבן שאני יכולה להגיד לעצמי. אבל הוא נכון וזה מתסכל אותי אבל אני בוחרת לנסות למצא דרכים אחרות להסתכל על זה, אופציות אחרות שבהן אני יכולה לפרק את הזמן ולראות אם יש התקדמות.
אני רוצה להיות עם בנאדם שנוח לי איתו וטוב לי איתו ולא להיות עצורה ולא לפחד ולזרום.
אני מרגישה שהגוף שלי או הראש שלי או לא יודעת מה מונעים ממני את זה, שאני צריכה להילחם במשהו. אולי אלו מנגנוני ההגנה שלי שעבדו כל כך הרבה שנים ובאיזה שהוא מקום עשו בשבילי את העבודה ועכשיו אני צריכה ללמוד הכל מחדש.
היום אני יוצאת מחוזקת, אפילו שאין תוצאות מרחיקות לכת בשטח, אפילו אם אני לא יודעת אם הוא ישאר או לא עד שאצליח להשתחרר מזה. אני יוצאת מחוזקת כי אני הכי אני שהייתי בחיים, עם כל הטוב וכל החרא ומי שלא רוצה ואין לו כוח ואין לו סבלנות לעבור איתי את זה, אולי לא שווה את המאמץ.
אחרי הפגישה שלנו אתמול דברים התחדדו לי בראש ואני יודעת שאני רואה את האור בקצה המנהרה הזו, אני פשוט צריכה לגשש עוד קצת, אני צריכה לתת לעצמי עוד זמן וללכת בצעדים קטנים כדי שכל צעד שאצליח לעשות יהיה ניצחון קטן. נראה לי שהוא לא מצליח לראות את זה, וזה בסדר, זה באמת קשה לראות, באמת קשה להבין. אני מרגישה שמהצד שלו אני מדברת הרבה מידי ועושה מעט מידי.
וזה באמת בסדר.
אני מקווה בשביל עצמי שאצליח כי זה משהו שאני מרגישה שעכשיו הזמן לעשותו (גם מבחינת תובנות ומוכנות ורצון ואומץ) ואם זה לא יהיה איתו, זה בטח יהיה עם מישהו אחר כי אני לא הולכת לוותר עליי הפעם.
ואני מודיעה לעצמי שזו לא אנוכיות ועם כל הכבוד לכל העולם (שבדרך כלל אני לוקחת לתשומת ליבי את דעותיהם של כל האנשים בעולם בערך), עכשיו זה הזמן שלי לטפל בעצמי, זה לא משהו שאני יכולה להחליק עליו.
ועדיין עם כל ההצהרות והאופטימיות והמוכנות זה ממש לא קל לי.
פתאום להיכנס שוב לאותו מסלול עם דלת סגורה ונשימה לא מסודרת ולהגיד לעצמי המון פעמים בראש "תירגעי" זה לא קל. ואני יודעת שבשביל לעבור את זה צריך הרבה סבלנות מצידי ומצידו והרבה להסתכל בעיניים ולהגיד מה אני מרגישה וזה להיות הכי חשופה בעולם שזה מפחיד לגמרי.
ולגעת.
ולהתחבר למקום שלי בעצמי שהוא הכי טוב והכי רוצה והכי תמים ולבנות הכל מחדש. ולא להתבייש לראות ולשאול ולחקור ולהבין ולהרגיש.
ולתפוס את הרגע הזה שאני כבר בעולם מקביל והחזיר אותי לשם ולא לתת לעצמי לברוח.
וזו עבודה מאוד קוגניטיבית ומאוד רגשית ואני יודעת שבהתחלה זה אולי לא יזרום כמו שאני רוצה.
אבל אין חוקים בדברים האלה.
ובינתיים, אני צריכה לעבוד על אסרטיביות ועל להגיד "לא" או "עוד לא" ולא לפחד מעצמי, ולא לפחד שהקול שלי ירעד ויצא חלש מידי ולא לוותר לעצמי.
ולהיות הכי כנה עם עצמי בעולם, כי זה לעבוד קשה עכשיו כדי שאחר כך יהיה הרבה יותר קל.
אני קוראת את השורות האלה והן נראות לי נורא גדולות, קצת כמו מבצע צבאי. אבל אולי רק ככה אני יודעת להגדיר לעצמי מטרות כאלה. ולמרות שזה גדול ומפחיד וחשוף ולא ממש נוח אין לי ספק שאני יכולה לעשות את זה. אולי לא מהר כמו שאני מצפה.
אבל זה פשוט חייב לקרות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
