http://www.flickr.com/photos/idangazit/319909196/in/set-72157594416451571/
אני עומדת בכניסה למטבח, מסתכלת עליו, עם העיניים האלה שאפשר לשקוע בהן שעות בלי לשים לב, עם החיוך הזה הבטוח אבל גם קצת מבוייש.
הוא שוטף כלים ואני נעמדת שם לידו כמה שניות.
אחר כך מחבקת אותו חזק ככה עם כל הכוח שיש לי, שכל האיברים שלי יהיו צמודים לאיברים שלו.
"קרוב קרוב שאי אפשר לזוז". והוא מחזיר מחזיר לי חיבוק.
ואז הוא אומר לי:" כל עוד לא תאמיני בכל הלב שרק ככה מגיע לך ולא פחות, זה לא יקרה באמת.".
ואז הוא מחייך שוב ומתחיל להיעלם, כמו שבסרטים אנשים שלא חיים יותר באים להשלים איזה משהו בעולם הזה,
הוא נהיה שקוף יותר ויותר ואני מנסה להחזיק אותו אבל אני לא מרגישה יותר כלום,
אז אני מחכה שהוא יעלם לגמרי.
ואז שמה לב שהמים עוד זורמים בכיור.
http://picasaweb.google.com/hugs.email/RabinSquare241006
אני מתעוררת עם התחושה הריקה הזו, עם הגעזוע והזיכרון והכמיהה לחיבוק החם הזה שיעשה את הכל יותר קל ויותר נעים ויותר בטוח. ולמישהו הזה שיגיד לי שיהיה בסדר, ושהוא שם עד שיהיה בסדר.
אני יוצאת מהמיטה והדירה קפואה ואפילו השותפה שלי לא פה אז אי אפשר לקבל ממנה חיבוק.
ופתאום נורא עצוב לי ולבד לי ואני מרגישה כמו אגרוף בבטן.
ואני כל כך רוצה את האינטימיות הזו, את הקרבה הזו, הלא מינית. עדיין.
ואני מרגישה שאנשים לא עושים את ההפרדה, לא מוכנים "להסתפק" במשהו שהוא הכל אבל לא מיני,
כאילו שאם אין אינטימיות וקרבה אז המין שווה משהו.
אני עצובה ומאוכזבת ומעוצבנת על זה שאנשים חושבים עליי כל מיני דברים בלי באמת לדעת.
בלי לשאול אותי- רק מתוך הקישורים שהם עושים לעצמם בראש.
אני לא קטנה ולא שברירית ולא מסכנה ולא ילדה שצריך לשים אותה בקופסת זכוכית עם צמר גפן ולהגיד לי "כשתגדלי, תביני".
זה מעצבן אותי כי הוא לא יודע מה עברתי ,כמה כוחות צריך בשביל לעבור את זה ולקום ולהגיד שאני רוצה להמשיך ושמגיע לי שיהיה לי טוב ולהאמין בזה ולא להתבייש במי שאני רק בגלל מה שקרה.
הוא בכלל לא רואה את זה ככה, הוא חושב שאני איזה יצור מסכן שמישהו אחד דרך עליו ודפק לו את החיים לתמיד וזהו.
ואולי אין לו את ההבנה הזו והבגרות הזו להסתכל על דברים בצורה רחבה יותר ולראות שהייתי חייבת להיות הדבר הכי חזק שקיים כדי לא לוותר ואפילו אמיץ בעיני כמה אנשים (למרות שבעייני זה לא עניין של אומץ, זה עניין שלא ראיתי שום דרך אחרת).
מעצבן אותי אנשים ששופטים אנשים אחרים .
והוא פשוט העליב אותי באופן כללי וגרם לי להרגיש ממש קטנה.
ופעם, אחרי שדבר כזה היה קורה- אחרי שהייתי נפתחת לבן אדם ושמה את עצמי במקום הכי חשוף הזה ומחכה לתגובה שלו והוא היה הולך, הייתי מסתגרת בתוך עצמי ונכנסת לדיכאון. נכנסת למקום הזה ששומדבר בעצם לא שווה כלום.
אם אני כבר עושה את כל זה והוא הולך ועוד נותן לי הרגשה שזה בגללי אז כולם יעשו את זה וזה לא שווה מלכתחילה.
אבל לא היום.
כמה שזה מעצבן אותי ומעליב אותי ומכעיס אותי, אני אומרת לעצמי (גם לאור החלום של אמש) שבעצם הוא זה שלא שווה אותי, שהוא מפסיד, שהוא לא בוגר מספיק בשביל לראות את זה ככה ושאני לא צריכה בן אדם כזה בחיים שלי.
כבר אמרתי מזמן לחברה שלי "מי שמקטין אותי ולא מעצים אותי לא שווה אותי".
ועדיין אני ממש ממש רוצה חיבוק :/
סופ"ש נעים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
