החיים וזה . ^__^

פוסט כזה, שהייתי חייבת לרשום כבר מזמן ,

אין לי יותר מדי מה לכתוב ,

רק תודה .

על הכל , תודה .

לכל אלו שהיו איתי , שעזרו לי ,

שפתחו לי את העיינים , שנתנו לי סיבה להמשיך הלאה

שעודדו אותי להתקדם, שהצחיקו אותי כשהייתי עצובה

ששמחו איתי כשהייתי שמחה , שהיו איתי בכל רגע ,

ברגעים העצובים , השמחים , המשעממים .

תודה .

תודה על מי שהייתם בשבילי , על האהבה שהענקתם לי

על העצה הטובה שידעתם לתת בזמן הנכון ,

על החיוך , על המילה הטובה , על החיבוק .

אני אוהבת אתכם כ"כ , אין לכם מושג אפילו כמה

הלוואי שיכלתי להזכיר כאן שמות ,

כי אין הרבה כאלו שהיו איתי גם בטוב וגם ברע ,

ובכל זאת , תודה .

על הכל ,

תודה .

ואולי זה נאיבי , ואולי אני תמימה ,

ואולי זה רק נדמה לי ,

אולי , יכול להיות .

אבל זה מה שאני מרגישה ,

הם הוכיחו לי את כל זה ברגעים הכי הקשים

שרק שם , תוכל לדעת מה איתך באמת , מי נמצא איתך כי הוא אוהב אותך

ומי איתך , כי הוא צריך ממך משהו .

3>

 [ אתם לא צריכים להגיב , פשוט היה לי חשוב לכתוב את זה . ]

אעא.

HELP.

איזה לחץ של מבחנים ! כמה שיעורים !

אין זמן לכלום !

דאמטט .

מיום שישי קרה הרבה עם בן אדם אחדXD

ההוא מהשכבה, שאיכשהו רבנו והפסקנו לדבר

חזר לדבר איתי ביום שישי שהיינו ביוםהולדת של מישו

הוו  הוא כ"כ חמוווד 3>

קצת קנאי , קצת בעייתי  חח ,

אבל עדיין,

יאאאאאאאי 3333>

חחחחחחחD:

עשינו סיבוב , דיברנו ,

היה מצחיק XD .

טוב , חמישי קבענו לצאת

ניראה לאן זה יתפתח ^_^' .

"פני מלאך" - פרק 3 .

יום שישי, אחרי הבצפר חזרתי הביתה

נכנסתי לבית בצעדים קלים כדי שלא ישמעו

פתחתי לאט את הדלת, בתקווה לא לראות אף אחד עומד שם

ובטח שלא אותו.

היום הם צריכים להגיע..אני כ"כ מפחדת

אני לא רוצה לראות אותו, אני לא יכולה

אני מפחדת מהמבט הזה, מבט רצחני.

אני חייבת להתחמק מהארוחה הזאת, בכל דרך

אני לא אוכל להיות שם, אני אתפרץ ויטיח בו הכל.

אני כ"כ רוצה לשכוח הכל, לברוח מפה,

להתחיל חיים חדשים.

למה זה לא אפשרי? למה זה לא אפשרי לפתוח דף חדש?

לזרוק את החיים האלו לפח, ולהתחיל בחדשים?

השעה כבר 7.

הם צריכים להגיע ב9.

אימא שלי עוד לא הגיעה, הלוואי שתאחר.

שתאחר ומצדי שלא תחזור יותר לפה.

נמאס לי. נמאס לי ממנה, מהחבר שלה, מהבצפר, מה'חברות'.. ממנו.. מהכל.

מישהו דופק בדלת.

אני לא אפתח, אני פשוט לא.

הלכתי ונכנסתי למיטה, התכסתי

רעדתי, היה לי קר, ופתאום חם

החלו גלי חום.

שוב הכל עבר לי בראש.

אימא נכנסה אלי לחדר:

" את עוד פה?? תלכי להתלבש! הם צריכים לבוא כבר!"

"תעזבי אותי. אין לי כוח לזה."

"מה??! תקשיבי, אין לי כוח לפינוקים שלך. תעשי מה שאני אומרת!!"

...'תעשי מה שאני אומרת'...

כן, רק אתזה היא יודעת להגיד.

התלבשתי, לקחתי מייק אפ וכיסיתי בעזרתו את הפנים

כיסיתי כל סימן של דמעות, הכל.

חוץ מהשריטה העמוקה, שריטה כואבת, ששורפת עד היום.

השריטה בלב.

הם הגיעו.

אני רוצה למות, לא באלי לחיות יותר.

אני מרגישה את המוות מתקרב.

" שירן בואי! הם הגיעו! בואי תציגי את עצמך!"

כאילו שהוא לא מכיר אותי.

"לא רוצה..תעזבי אותי..אני שונאת אותך..אותכם..את כולכם" מילמלתי,

ויצאתי מהחדר.

הלכתי למטבח, לקחתי קנקן תה ויצאתי לסלון.

שנכנסתי, הרמתי את הראש בלת ברירה, והמבטים שלנו נתקעו.

הקנקן תה נפל לי מהיד, ונפצעתי.

אבל שוםדבר לא כאב לי כמו לראות שוב את המבט הזה, אותו מבט מפעם.

יצא לי קצת יותר ארוך מהרגיל XD

לאב יא 3>

ME.

Do you ever feel like breaking down?
Do you ever feel out of place?
Like somehow you just don´t belong
And no one understands you
Do you ever wanna runaway?
Do you lock yourself in your room?
With the radio on turned up so loud
That no one hears you screaming??!.

יום שישי.

מזמן לא עידכנתי, קרה כ"כ הרבה

ההוא מאילת, א', נפגשנו אתמול פעם ראשונה מאז אילת

הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, שהוא לא יכול בלעדי, שהוא חייב לראות את המבט שלי

הוא ביקש שאני אסתכל לו בעינים, והוא שאל אם אני באמת לא מרגישה אליו כלום..

אז הסתכלתי, ובאמת באמת, כמה שניסיתי וכמה שרציתי, לא הרגשתי כלום .. :|

Dam.

הוא ניסה לנשק אותי.

התרחקתי

לא יכלתי... לא הרגשתי בנוח

אני לא אוהבת אותו.. ואמרתי לו אתזה

הוא נפגע, אניודעת...ראיתי בהבעה שלו.. :\

לא התכוונתי. :(

אוף. שמעתי היום את השיר "Always"

של Bon Jovi

שיר שאני והחברשלי לשעבר אהבנו

נזכרתי בו :\

בע.

זה עושה לי רע, שלדעת שפעם היה לי חבר

ואהבנו, והיה לנו טוב

היה לי טוב [!]

והכל נגמר ביום אחד, הכל.

אני לא אוהבת אותו, אני פשוט מתגעגעת לרגעים האלה

לרגעים בין בני זוג, זה כ"כ יפה.

ולחשוב שהיה לי סיכוי לחזור לזה עם א', ופספסתי גם אתזה.

:|

עאעא. אני לא אוהבת אותו. זהו. די.

לשכוח ממה שקרה.

הוא יתגבר עלזה בסוף, הכל עובר בסוף.

:(

בקשר לסיפור,

אני כתבתי את הפרק, לא זוכרת איפה שמתי אותו D:

שאני ימצא אני ישים;]

ממ .

הלימודים לא משו , הכל נהיה קשה, מסובך.

תיכון זה לא כמו חטיבה. רק עכשיו אני מבינה אתזה.

אהמ אההממ. |:

טוב, נראה לי שזהו בנתיים. (:

תגיבו?D:

שבבתשלוום 3>

Me

אהמ.. רציתי לפרסם אתזה מחר, אבל כנראה מחר לא יצא לי

אז אני מקדימה ;]

פרק 2.

נכנסתי לחדר, נעלתי את הדלת

סגרתי את החלון

הסתובבתי ושוב- הראי הזה

הראי הזה שמשקף את הכל

שמשקף מי אני ומה אני

דרכו אני נזכרת בהכל,

במקום לראות את עצמי אני רואה את הצללית שלו

ושוב הצחוק הזה, צחוק מתגלגל, צחוק מרושע.

שכבתי על המיטה, התכסתי..

עצמתי עינים כ"כ חזק כדי לנסות לשכוח

כדי להרגיש מוגנת

כמו ילד קטן, שרוצה להתחבא ועוצם את עיניו

בתקווה שלא רואים אותו.

פתחתי את העיינים..ראיתי כל מיני צלליות

ושוב שמעתי רעשים .. הפעם אלו היו צרחות

צרחות חזקות, זעקות לעזרה.

קמתי מהר מהמיטה והדלקתי את האור,

בדקתי שאין אף אחד בחדר וחזרתי לישון.

בבוקר, אימא העירה אותי

אבל בעצם הייתי כבר ערה..

כ"כ הייתי רוצה לספר לה מה עובר עלי,

אבל אין לה זמן.

היא עסוקה עם העבודה שלה, ועם ה... חבר שלה.

ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 4.. את אבא שלי לא ראיתי כבר 12 שנה..

אני לא יודעת איפה הוא, ואני גם לא רוצה לדעת. הוא נטש אותי. אני שונאת אותו.

אימא שלי לא כ"כ מתייחסת אלי, והחבר שלה...

ישלו בן.

בן בגילי.

בן שאהבתי.

בן צבוע, בן רע,

זה שחשבתי שהוא מלאך

זה שלקח לי את שמחת החיים

זה שבגללו, אני במצב הזה.

אבל את זה אף אחד לא יודע,

רק אני והוא.

ואף אחד גם לא ידע.

יום שישי הם צריכים לבוא לארוחת ערב.

מקווה שאני יצליח לעמוד בזה.

כ"כ מקווה שאני לא אתפרץ בבכי.

ה', תעזור לי, בבקשה.

עידכון מהיר חח ^^'

40 באנגלית.

40!

דאמ.

:\

אוהבת3>

Me .#