ללא מעצורים

הוא עמד שם, על הבמה, וסיפר לכולנו על מסעותיו בעולם, ובעיקר על איך זה התחיל, מה מניע אותו ובמה הוא מאמין.

אנקדוטות מרתקות ומשעשעות משובצות בתורת חיים, אחת הטוענת שאין דבר כזה 'תורם חיים'.

כ"כ הרבה דברים שהוא אמר השלימו או חפפו למחשבות שלי – למשל ההשלכה הצידה של כל הדאגות הכלכליות שדוחפים לנו (פנסיה, תואר וכו'), וכל מה שאני מקבל מטיול: הכרת תרבויות ואנשים, לומד דברים חדשים על עצמי ועל העולם, יציאה מהקומפורט זון.

יצאתי משם מלא השראה, ובעיקר מלא מחשבות. פתאום בא מישהו ואומר את הדברים שאני חושב. פתאום בא מישהו ונותן לי סטירה, ומזכיר לי את הדברים שידעתי, שאולי קצת התעמעמו. כמו שאמרתי, נטמעתי. שהסיבה היחידה שאנשים (שרוצים בכך) לא מטיילים המון היא שהם מקשיבים לסובבים אותם, שאומרים להם שזה בלתי אפשרי. ועדיין, זה לא כ"כ פשוט. זה מרגיש לי נכון, אבל האוטומט שלי עדיין מהבהב בשלל נורות אזהרה. בימים אלה, בהם אני חושב המון על חוסר שביעות הרצון שלי מהמקצוע שלי (?), אנשים שואלים אותי 'אז מה אתה כן רוצה לעשות?', ואני עונה להם שאני באמת לא יודע. אני לא יודע, כי אני מגביל את עצמי בתשובות האפשריות. אני 'יודע' שהתשובה צריכה להיות 'עבודה' כלשהי, מקצוע, הכנסה, בעוד שהתשובה האמיתית היא 'לטייל', או 'לנדוד'. ואני עדיין תוהה איפה אני בספקטרום בין שני אלה, ומה בדיוק ההבדל. 

"איפה אתה רואה את עצמך בעוד 20 שנה?", שאל מישהו.

הוא חשב על זה לרגע, וענה "וואלה אין לי מושג, אבל מאושר. אני רואה את עצמי מאושר. ולא מתחרט על כלום".

שבוע וחצי לאחר מכן, אני אחרי הרבה הרהורים, משחק ברעיונות ובמחשבות שעולים לי לראש. אני לא בטוח לחלוטין שזו הדרך הנכונה בשבילי, אבל אני בטוח שמרגיש לי נכון לבדוק ולנסות את זה. כשהחלטתי לחזור לעבודה כמתכנת אמרתי לעצמי שזו תהיה תקופת נסיון, תקופה שתעזור לי להבין מה אני רוצה מעצמי. והנה, אני מרגיש שאני מתחיל להבין מה אני רוצה מעצמי. אני רוצה לנסות את זה – לנדוד, לזרום, להשתקע, לעבוד, לנדוד שוב. כרטיס לכיוון אחד מזרחה, ומשם האפשרויות בלתי מוגבלות.
בעת שאני עוזב את המשרד, בסוף היום, אני משחזר בדמיוני את השיחה הגורלית עם הבוס שלי, לפני יותר משנה, כשהודעתי לו שאני עוזב וטס למזרח למס' חודשים. 'בסופו של דבר זה רק מקום עבודה, ואתה צריך לעשות מה שמרגיש לך נכון בשבילך', הוא אמר לי, בערך במלים האלה, ופתאום המשפט הזה מקבל משמעות כבדה יותר, ואני מוצא את עצמי מדמיין עוד שיחה כזאת. לא בקרוב, אבל מתישהו.

ועדיין – הספק הרגיל מכרסם בי: האם זהו הדבר ההגיוני לעשות? האם זה חסר אחריות?
אני הולך ברחובות פלורנטין בדרכי מהעבודה הביתה. יצאתי מוקדם בגלל כאב ראש עז שהגיח לפתע. אני מביט בעצמי מהצד בזמן שאני הולך. ההליכה עושה לי טוב, אבל אני מותש פיזית וקצת כבוי נפשית. קצוות הפה שלי נוטים מטה ולא מעלה, ואני חושב לעצמי שזה הפוך מהנטיה הטבעית שלי. כן, זה אולי לא רגע מייצג, אבל ברגע הזה עולות לי המחשבות האלה.
לא. התשובה היא 'לא', אני אומר לעצמי. זה לא חסר אחריות. לא אם משתחררים מהכבלים של מה מקובל, מה נורמלי, מה ראוי (ואני מרגיש שאני משתחרר מהם ככל שהזמן חולף). פתאום אני מבין שכבר כל-כך הרבה זמן ידעתי בתוך תוכי שזה מה שאני רוצה לנסות (אני כותב 'לנסות' ולא 'לעשות', כי אני מכיר בכך שאין לי ודאות שזה מה שהכי נכון, אך חי עם זה בשלום).

11 חודשים, פלוס מינוס, ואני מקווה לצאת לדרך, בפעם השלישית, אבל הפעם הזאת תהיה מאוד שונה.