עברתי תהליך בשבועות האחרונים. מאז הרגע שרעיון הנוודות עלה באופן רציני, נתתי לעניין לשקוע. פתאום אני מבין שאני תופס את זה כדבר ההגיוני לעשות. מבינים? אני מדבר על לעזוב הכל, לוותר על המקצוע שלי ולנסות לחיות כמטייל במשרה מלאה. וזה מרגיש לי לא רק נכון, אלא גם הגיוני. זה די מטורף. ונהדר.
כשחזרתי לארץ, לפני חמישה חודשים (וואו), התחלתי לכתוב המון על כל מעלליי בשנתיים וחצי האחרונות. זה פשוט היה מעין צורך טיפולי משולב עם העובדה שהאגו שלי קצת קיבל דחיפה רצינית מדי הרבה אנשים שאמרו לי שאני צריך לכתוב ספר. אז כתבתי וכתבתי, ועכשיו כשאני קורא את זה - זה מדהים. אני יכול לקרוא את התהליך שעברתי בשנתיים וחצי האחרונות, ופתאום נראה שהכל הוביל אותי לרגע הזה. כל החוויות, הקשיים, התובנות - הכל מתנקז להחלטה הזאת.
קצת מחרפן אותי שאני לא יכול לדבר על זה באופן חופשי. אני מדבר על זה עם חברים פה ושם, אבל כל עוד אני לא מקבל החלטה סופית לגבי העבודה ומדבר על זה עם הבוס, אני לא יכול באמת לדבר על זה בפומבי. גם עם ההורים אני עדיין לא מדבר על זה - יש לי נטיה לשתף אותם בהחלטות גדולות רק אחרי שהסתיימו הלבטים והגעתי להחלטה סופית. מרגיש לי שאני לא רוצה להדאיג אותם שלא לצורך בדברים שאני עדיין לא בטוח שיקרו. אני תוהה אם זו הגישה הנכונה. אני יודע שהם לא חושבים כך, כל פעם מחדש הם מפצירים בי לשתף אותם עוד כשאני מתלבט. אני מניח שבימים הקרובים אחליט בקשר לזה.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
