אני מוצא את עצמי משתף די הרבה אנשים בתוכניות שלי. זה נחמד לי. אפילו את אבא שלי שיתפתי לי. הוא שאל כמה שאלות קצרות, והמשיך הלאה לנושא הבא. אחרי כמה דקות שאלתי אותו, 'תגיד לי, הרגע סיפרתי לך שאני הולך לטייל להמון זמן וכנראה עוזב את המקצוע הממש משתלם שלי. אין לך עוד מה להגיד על זה?'.
'זה לא מדאיג אותי, אם לזה אתה מתכוון. אני יודע שיש שינויים בחיים כל הזמן', ואז הוא הצהיר שיצטרף אלי שוב לכמה שבועות.
איזה כיף זה שאבא בודהיסט, זה הרבה יותר פשוט. לאמא שלי אני ממש מפחד לספר, היא תיכנס לפאניקה.
באינדינגב פגשתי אותה שוב, ארבעה חודשים אחרי שהכרנו. אז, כשהכרנו היא נראתה לי מאוד נחמדה, וזהו. עכשיו, כשבילינו כמעט יום שלם יחד, זה פתאום הרגיש לי אחרת. היא גרה רחוק, אני עובד, היא לומדת. אני תוהה אם לנסות משהו בכלל. מצד אחד, במקרה הטוב נוכל להיפגש רק בסופי שבוע. מצד שני, בגלל דבר כזה לוותר על הסיכוי לאהבה?
(וגם, יש את הקול הקטן שלוחש לי שאני מתכנן לטוס, אז מה הטעם בכלל? ומי תרצה להתחיל קשר עם מישהו שמתכנן לעזוב הכל?)
כתיבה. אני כותב פה, אני כותב לעצמי, אני כותב בלוג מסע שאני מפרסם בפייסבוק, אני כותב מדי פעם במגזין מוזיקה. זה מתחיל לתפוס נפח משמעותי מהחיים שלי, ואני אוהב את זה. מסקרן אותי להציץ קדימה ולראות לאן זה יוביל. אבל מה זה שווה? לא לשכוח את הדרך.
כשסיפרתי לאבא שלי על התוכניות שלי, הוא שאל מה אני הולך לעשות. 'לטייל', עניתי לו, והוא שאל אם אני הולך לכתוב. שאלה מעניינת.
אני מתחיל להתנדב בעמותה ישראלית שמוקמת בימים אלה ופועלת בבתי ספר בנפאל. אני הולך לנהל את הקמת אתר האינטרנט ולנהל את הפעילות בפייסבוק, ואולי לעזור עם הקשרים שלי עם סוכנויות בנפאל, שיעזרו להם לאתר מתנדבים. אני מתמלא באושר כל פעם שאני חושב על זה.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
