ללא מעצורים

שבוע ראשון בתל אביב, בפעם השניה. ההרגשה שסוף סוף יש לי מקום שהוא רק שלי היא מדהימה ומשחררת.

זה לא שאני לבד פה, הרבה חברים באו לבקר אותי או לפגוש אותי באזור. היום כמה מהם הלכו, הלכתי לשבת במרפסת עם צ'אי, הבטתי על הפאבים שמתחתיי, על האנשים היושבים בחוץ - חבורות, זוגות ותיקים, זוגות בדייטים.

ופתאום תקפה אותי בדידות. כבר שכחתי את ההיבט הזה של תל אביב, שכחתי איך כל הביחד שכ"כ מוחצן ונמצא בכל מקום יכול להדגיש לי את הלבד שלי.

משהו לא עובד אצלי בענייני זוגיות, משהו כ"כ עמוק שקשה לי להעביר במלים. יש איזו רתיעה שתוקפת אותי כל פעם שאני חושב על איזו אופציה, רתיעה שגורמת לי להיות פחות פלרטטן ממה שהייתי רוצה, להשתתק, לא לנסות שום דבר. כ"כ הרבה בנות עברו לידי בחודשים האחרונים, כ"כ הרבה בנות שרציתי איתן משהו ולא עשיתי כלום. לפעמים יש תירוץ, ולפעמים... לפעמים אני יודע שאין תירוץ, וזה מפחיד אותי עוד יותר. ברגע שאני צריך לעבור לשלב הפעולה, אני משתתק.

לפני חודשיים גרתי לתקופה קצרה באשרם במדבר, עם הצוות של המקום. האנשים שם היו כ"כ אמיתיים ומשוחררים, זה היה מדהים. הפתיחות שלהם וההליכה חסרת הפשרות שלהם עם האמת שלהם הביאו אותי לפירצת דרך מאוד משמעותית בחיים, להבנה של משהו מאוד עמוק שהופך אותי לבן אדם הרבה יותר שלם ומאושר מאז. ביחד עם זאת, הפתיחות המינית שלהם, שבאה, כמובן, כהמשך ישיר לפתיחות הכללית, שיתקה והפחידה אותי. גם פה, בלי להתכוון או לדעת, הם הציבו לי מראה מול הפרצוף וגרמו לי לפחות להבין את היקף הבעיה. מה הבעיה, את זה אני עדיין לא יודע. על פתרון בכלל אין מה לדבר בינתיים.

אוף.

הערב הראשון בדירה משלי הוא זמן טוב להביט אחורה על שלושת החודשים האחרונים.
רעידת האדמה, שהייתה לפני שלושה חודשים, מרגישה כ"כ רחוקה, ומצד שני מרגישה כאילו התרחשה לפני רגעים בודדים. עברתי תהליך של החלמה מטראומה, זה ברור לי עכשיו. מרעידות מדומות, בהלות פתאומיות, התקפי בכי ומחשבות בלתי פוסקות על האנשים שנשארו מאחור, החלקתי לאט לאט חזרה לתוך החיים שלי בישראל, וזה התאים כמו כפפה ליד.

ימים של חוסר אונים וחוסר מעש הפכו לימים עמוסי תוכניות, ודי מהר בניתי לעצמי את ההמשך לטיול – חודש באשרם במדבר ובאירופה.
כשאחזור, אמרתי לעצמי, אמצא עבודה ודירה. אבל חזרתי, ופתאום מצאתי את עצמי מתחמק. הבנתי שאם לא אכריח את עצמי זה לא יקרה. כשחתמתי על החוזה מול בעל הבית ומסרתי לו 12 צ'קים הרגשתי פתאום קצת משועבד. זה מצחיק, אנשים מתייחסים לשכירות בתור משהו לא מחייב. כשאתה קונה בית ולוקח משכנתא אתה משעבד את עצמך, אבל שכירות היא משהו ארעי ולא מחייב. ואני? אני יושב מול בעל הבית, אחוז יראה, מרגיש כאילו מישהו כבל אותי עם אזיקים על הרגליים. מה, שנה שלמה באותו המקום? איך עושים את זה? מי זוכר איך לא נודדים?

כמה ימים לאחר מכן ישבתי במשרד עם הבוס, קובע איתו את תאריך חזרתי לעבודה. יצאתי משם כבול עוד יותר.

זה לא כ"כ חד-צדדי כמו שתיארתי עד כה – באותו הזמן שאני מרגיש כבול אני גם מתרגש לחזור לת"א, לעזוב שוב את ההורים (וואו, הגיע הזמן) ואפילו קצת מתרגש לחזור לעבוד.

יצא לי לנסוע לא מזמן עם שני חברים טובים מהתיכון. ישבתי מאחורה בזמן שהם דיברו על עבודה, כסף, תואר שני, הקמת סטרטאפ, השקעות ומה לא. תחושת מחנק עלתה בי תוך כדי ההקשבה לשיחה שלהם. הלחץ איים לעלות כשלרגע תהיתי האם אני חי את החיים שלי באופן לא אחראי. ואז הזכרתי לעצמי למה אני פועל כמו שאני פועל, וכמה שאני שלם עם זה. הם אולי שני האנשים הכי מונחי כסף וקריירה שאני מכיר. שיבושם להם, אני הולך בדרך שלי.

כמה שעות לאחר מכן, סיפרתי לחבר אחר על הנסיעה ההיא, ועל כמה שהם "מה זה רציניים".
הוא ואני חברים מכיתה א'. הוא הבן אדם היחיד שלמד איתי בכל 12 שנות הלימוד בביה"ס. במשך 20 שנה ראיתי אותו משתנה לאט לאט מתולעת ספרים למטאליסט קשוח. הוא באמת חי את הקלישאה של סקס, סמים ואלכוהול. אז כשאמרתי לו שהם "מה זה רציניים" הוא הסתכל עלי במבט משתאה. "וואו", הוא אמר, ושתק. "מה?", שאלתי. "זה נתן לי כאפה עכשיו, שאמרת שהם מה זה רציניים". ופתאום הבנתי שגרמתי לו לעדכן את התדמית שלי בעיניו. הוא תמיד ראה אותי בתור הבחור הרציני, המשקיע, לומד למבחנים, ציונים טובים, קבע, עבודה מסודרת. פתאום גרמתי לו לחבר את הנקודות, פתאום הוא הבין שאני הבחור שעוזב את הכל ונוסע לטייל, לא חוסך כסף ולא מפתח קריירה.

אז היום, כמו שאמרתי, הערב הראשון שלי בדירה שלי. שלי, שלי ורק שלי. בלי הורים, בלי שותפים. לראשונה בחיי אני מרגיש חופשי לשבת בסלון ולכתוב. ברקע Everything Everything הנהדרים בוקעים מהרמקול, שלוש הגיטרות שלי עומדות בשורה, מסביבי סלון בסגנון הודי – נמוך עם פופים וכריות צבעוניים – ומתחת למרפסת שלי כל הפאבים של פלורנטין. זה הולך להיות מדהים.

פתאום הרגיש לי נכון לכתוב פה.

לא נכנסתי לפה כדי לכתוב, אלא כדי לנבור בעבר. אני כותב המון, אבל לראשונה במסמך וורד מסודר. כותב על עצמי - אלא מה? אף פעם לא הצלחתי לכתוב על משהו אחר (מה זה אומר עלי?).

אז יש לי מסמך ארוך, כבר יותר מ-70 עמודים, בו אני מחבר דברים שכתבתי בפלטפורמות שונות בשנתיים וחצי האחרונות, מוסיף עוד זכרונות, אנקדוטות ותחושות מן העבר, מלחים איזשהו טקסט שהוא אולי אני.

אני שואל את עצמי למה אני עושה את זה, ואני לא יודע מה התשובה. אולי אני מנסה לעשות לעצמי סדר, אולי אני סתם אוהב להתרפק על העבר. אני גם לא יודע מה יצא מזה בסוף? ספר? כנראה שלא. כתבתי שם הרבה דברים שלא ארגיש בנוח לפרסם באופן פומבי.

בכל מקרה, פתאום התגעגעתי לכתיבה פה. אף פעם לא תכננתי לנטוש את הבלוג הזה, אך הוא ננטש כתוצאה משינוי חיובי בחיים שלי, שרק עכשיו אני קולט: לא הפסקתי לבטא את הרגשות שלי בכתב, פשוט שיניתי את הנמענים - לפעמים זה באופן פומבי, ולפעמים זה לקומץ חברים טובים. כן, אני משתף את החברים שלי, ולא רק אנשים אנונימים. אולי לא בכל מה שהייתי רוצה לשתף, אבל זו התקדמות.

אז... מישהו עוד פה?