עשו אותי עיתונאי!

המשא ומתן הקואליציוני יסיים את חלקו הראשון השבוע. לאחר מכן יאלץ נתניהו לבקש מהנשיא עוד שבועיים להרכבת הממשלה, ואז הוא כבר יהיה עם הגב לקיר. האדם היחיד שמכניס את עצמו להיות עם הגב לקיר הוא נתניהו עצמו, וצוות המשא ומתן שלו. מורגשת בעוצמה העובדה שאין פרופורציות בין היחס שהוא נותן לליברמן, לבין היחס שהוא מעניק לשאר המפלגות, כולל המפלגה שלו. נתניהו יכול היה לסיים את המו"מ בקלות ובתחושה טובה מצד כל הסיעות, אך הוא מסרב לעשות זאת.

זה התחיל מהעובדה שליברמן מקבל הכל. את החוץ, את המשפטים (ליעקב נאמן), את ביטחון הפנים, את הקליטה, עוד שני משרדים ושלושה-ארבעה סגני שרים, ואחרי כל-כך הרבה דרישות ליברמן מתעקש שהתיקים לא יהוו מכשול לכניסה לממשלה. את ברית הזוגיות שהוא הבטיח ליברמן שכח, את הגיורים הוא זנח ואת שינוי שיטת הממשל הוא רוקן מתוכן. העיקר כרגיל הוא התיקים. לא קיבלנו את המשפטים לפרידמן? – תביאו את נאמן (לא פחות מהפכן מפרידמן) פלוס תיק הקליטה.

מה יישאר למפלגות האחרות? יהדות התורה תקבל את יו"ר ועדת הכספים ואולי עוד סגן שר. ש"ס תקבל את הפנים והשיכון. ומה יישאר למפלגות הדתיות? הפירורים. עשו בשכל האיחוד הלאומי והבית היהודי שהחליטו ללכת יחד בגוש חוסם. כעת יעקב כץ דורש את תיק החינוך לפרופ' הרשקוביץ, והלה דורש את השיכון לכץ. כעת הם יוכלו לנצל את שבעת המנדטים המשותפים שלהם, שזה לא כ"כ רחוק מה-11 של ש"ס שקיבלו תיקים בכירים, ורק חצי מה-15 של ליברמן שבגינם הם קיבלו את כל העולם.

נתניהו ראה את הדרישות של הפלג הימני של הממשלה המתהווה, ושלף שפן חסר סיכוי מהכובע. ספין. הוא יעשה ממשלת רוטציה בלתי-שוויונית עם ציפי לבני. ממשלת אחדות שהימין לא יכול לקבל. קיווינו שעם פרידתנו מאולמרט נפרדנו גם מהספינים. חבל שהתבדינו.

במקום לעשות משא ומתן אמיתי, עם רצון ליצור שותפות אמת בין כל המפלגות שמרכיבות את הממשלה, נתניהו נכנע למפלגה אחת והניח שהשאר נמצאות בכיסו הקטן. עדיין לא מאוחר לשנות זאת. עדיין אפשר לפתוח את המו"מ, כדי למנוע את הקמתה של ממשלה שאין לה סיכוי להחזיק מעמד מול האתגרים ומול הגחמות של חלק מהפוליטיקאים. אולי אם לא תהיה לו ברירה אלא להגיע לרגע האחרון – אז נתניהו יאלץ לחלק את הכוחות באופן הוגן בממשלה שלו.

גלעד שליט – הסרט

תסלחו לי על הציניות, אבל זה קשה שלא לומר זאת. התקשורת עשו ממשא ומתן אחר, זה על שחרורו של גלעד לביתו, סרט. יש לי אפילו שם: "השיבה הביתה". על חשבון גלעד שליט, על חשבון משפחתו, על חשבון הממשלה, על חשבון המנהיגים, על חשבון הביטחון שלנו, על חשבון כולם התקשורת החליטה לערוך סרט שיש לו מטרה אחת – לפגוע בסיכויים של גלעד לשוב הביתה. כלומר, זוהי לא המטרה המוצהרת, אלא רק תוצר הלוואי שלה.

במקום לתת למו"מ השקט את האפשרות לנסות ליצור עסקה צודקת שתאפשר מצד אחד להציל את חייו של החייל החטוף, ומצד שני לשמור על חייהם של חיילים רבים, התקשורת החליטה שאם לא עכשיו – לעולם לא, ושנתניהו ודאי לא יחזיר את גלעד הביתה אלא רק אולמרט יכול (כי הוא שמאלני כמוהם?), ולכן הקמפיין תפס תאוצה בלתי הגיונית בעליל.

אלא, שבמקום להועיל הקמפיין הזה רק מזיק. הוא גורם למו"מ לרוץ בקצב שאינו נכון מבחינת המדינה; הוא גורם לכך שיש לחץ על המנהיגים לשחרר כמות סיטונאית של מחבלים. אח"כ כשנאלץ לצאת שוב למלחמה או איזה מבצע כדי להגן על חיי האזרחים שלנו מהמחבלים הללו שיתפוצצו לנו ברחובות או ישגרו עלינו עשרות ומאות טילים, אז שוב יצעקו נגד המבצע או לפחות שצריך לסיים אותו מהר. וכך נמשך מעגל ההתחסדות.

קצת קשה לומר זאת, וזה מאוד לא פופולארי, אבל חיילים יודעים שהם יוצאים לקרב לפעמים כדי להיהרג. אנו מצווים לעשות ככל יכולתנו כדי להחזיר אותם הביתה בשלום, אבל זה לא כולל לסכן את חיי כולנו. יש לזעוק זאת בקול גדול: אסור לשחרר מחבלים לביתם! (מקסימום תשלחו אותם לגלות עולם באחת מארצות ערב) אסור לתת לחמאס לנצח אותנו, ולהעניק להם לגיטימציה לחטיפה של חיילים נוספים מקרב בנינו.

רק בעוצמה נצליח לנצח. לא בתבוסתנות!

אבל זה לא חוכמה, חצי מדינה יכולה להגיד את המשפט הזה.

ירי הרקטות נמשך, ואין לנו אלא להלין על אהוד ברק, הגיבור הגדול שהוסיף לכוחו באיזור העשרה מנדטים לפי הסקרים, שהודיע שהוא מתנגד למבצע גדול נוסף ברצועת עזה.

ולנושא הבא, פוליטיקה:

הבחירות מתקרבות, ואנו יכולים לראות אצל כולם את הרצון האחרון להשפיע על כולנו. ניתן להבחין במיוחד בכל מיני פגישות מוזרות שנערכות, שכאילו יכולות להשפיע במשהו, אבל בת'כלס הן נועדו רק לדבר אחד... גריפת קולות נוספים בבחירות.

אם הרמז לעיל לא היה מובן, אז התכוונתי לפגישה המוזרה של הרב עובדיה יוסף ואלי ישי עם נועם שליט, אביו של גלעד. הפגישה הזאת, שנראית כפעולה חשובה של חיזוק רוחני, ועדכון ע"י חבר הקבינט המדיני-בטחוני מה המצב של גלעד, בעצם לא יכולה לממש את התכלית שלה מכמה סיבות:

1. הפגישה הזאת נערכת רק היום. איפה היה אלי ישי במשך שלוש השנים האחרונות, כשהיה שר בממשלה וחבר הקבינט? מדוע רק עכשיו הוא נזכר להיפגש עם נועם?

2. גם אם הוא היה נפגש איתו, נניח, פעם בחודש, עדיין הוא לא יכול היה לעזור לו בשל העובדה שלאלי ישי אין סמכות לעשות דבר. גם הדיווחים שהוא יכול למסור לשליט מוגבלים באופן טבעי. וגם מה שהוא כן יכול לעדכן אותו, נועם בטח כבר שמע ממקורות אחרים.

3. הרב עובדיה יוסף יכול מאוד לחזק את הרוח, ולתמוך בו. בזה הוא מצויין. אך לפי איך שקלטתי את נועם שליט, לא נראה שהוא אדם רליגיוזי במיוחד. בנקודה זו יכול להיות שאני טועה.

מכל אלה עולה תמונה ברורה, של רצון לנצל את הנושא הפופולרי הזה, הרצון להחזיר את גלעד הביתה, כחלק בולט גם במצע של ש"ס.

אך במקום לחגוג את החגיגה התקשורתית הזאת, אבקש לשאול את השאלות הקשות:

האם ש"ס תסכים לשחרור מחבלים (וגם עם דם על הידיים) תמורת גלעד? תשובה: לא! עובדה, בממשלה האחרונה הם הצביע נגד כל היוזמות לשחרור מחבלים. אמנם היה הבדל קל, בגלל ששם לא הייתה תמורה לשחרור, אבל בכל-זאת נראה שזהו עיקרון שמוליך את אלי ישי וחבריו בהצבעותיהם בממשלה.

האם ש"ס יסכימו למבצע צבאי לשחרור גלעד? תשובה: ככל הנראה לא. ש"ס אוהבים תמיד ללכת על בטוח, בלי סיכונים מיותרים. פעולה כזאת היא סיכון מיותר, לטעמם.

בשורה התחתונה, על-פי מדיניות ש"ס, סביר שיהיה קשה מאוד לשחרר את גלעד בקרוב.

אז בבקשה, אל תעשו פעולות שמוכח מהן שהמטרה היחידה שלהן היא קבלת קולות נוספים בבחירות. תפעלו בדרך האמת, תאמינו לי שיותר אנשים יצביעו לכם!

כבר הגענו לכמעט ניצחון. רק כמעט. המנהיגים שלנו החליטו שהם הצליחו להשיג את כל המטרות של המבצע בעזה. הם הצליחו לשקם את ההרתעה, הצליחו להכות בחמאס אחת אפיים, הצליחו להביא לשקט על ערי ישראל, הצליחו להביא שלום על חיילינו. הצליחו!

ואז אנחנו מתעוררים לעוד בוקר של שכול וכאב. והכל למה? בגלל שלא הגענו לניצחון ולהכרעה כפי שנדרש מכל מדינה נורמלית שמגנה על חיי ואיכות חיי אזרחיה, כל אזרחיה. הצלחנו להגיע רק ל'כמעט' ניצחון.

אני אשאל את השאלה הזאת פעם נוספת: האם הלחץ הבינלאומי היה כ"כ בלתי נסבל שהייתה ממש חובה לעצור את המבצע הזה? האם לא היה אפשר להחזיק עם הלחץ עוד שבוע-שבועיים, ולסיים עם סאגת הטילים, לפחות לפרק הזמן הקרוב?

האירוע היום בגבול הרצועה הוכיח שוב את מה שכבר ידענו. הוא הוכיח שפעולות חד צדדיות הן תמיד גרועות! אם הייתה לנו יכולת חוץ טובה, היינו מגיעים להסכם הפסקת אש שמונע את ההתעצמות הצבאית של חוליות הטרור בעזה. הסכם שהיה הוגן, הן כלפי תושבי הדרום המסכנים שכל שהם מבקשים הוא קצת שקט, והן כלפי האוכלוסיה האזרחית בעזה. כמובן שכל סיוע צריך להיבחן היטב האם הוא מגיע למקומות הנכונים, ולא משומש לרעה ע"י הטרוריסטים.

נקווה שהצבא והמנהיגים ידעו להגיב על התקרית הזאת באופן הטוב ביותר, ללא חשש ומורא. גם לא מאומות העולם.

תנחומינו למשפחת החלל היקר, שהחליטו שלא לפרסם את שמו רק בגלל היותו בדואי.

נקווה שהתופעה הזאת תיפסק בהקדם.

איחולי החלמה מהירה לכל הפצועים.

הסתיים לו מבצע "עופרת יצוקה". מספר שבועות של מלחמה בחמאס העזתי, מספר שבועות של הצלחה צבאית כבירה.

ההצלחה הייתה גדולה במישור הצבאי, מה שמעורר את השאלה המאוד מתבקשת:

למה עצרנו?!

האם הלחץ הבין-לאומי היה עד-כדי-כך בלתי נסבל? האם השגנו את כל היעדים? האם חטפנו מכה קשה בגללה עדיף לסגת לעת עתה? האם באמת אין לנו יותר מה לעשות בעזה? האם הופסק הירי על הדרום ותופסק ההתחמשות וההתעצמות של החמאס?

התשובה לשאלות הללו היא לא!

הלחץ הבין-לאומי היה סביל. לא השגנו את כל היעדים של המבצע (מישהו אמר גלעד שליט?), ב"ה לא חטפנו מכה קשה, ומצד שני יש עוד הרבה מה לעשות בעזה. לא הופסק הירי על הדרום. הכי הרבה נשיג רגיעה כמו שהייתה לפני פרוץ המבצע. מה שבטוח הוא שהפלסטינים ימשיכו לייצר/לייבא כמויות של נשק וטילים בשביל המערכה הבאה שעוד תבוא.

אז, אם כן, למה החליטו בדרג המדיני של המדינה על הפסקת אש חד צדדית?

האמת קשה אולי לשמיעה, אבל היא די ברורה:

חבר'ה, עכשיו בחירות!

לא סיימנו? בסדר, חכו שלושה-ארבעה שבועות, ונמשיך.

ובאמת, אפשר לראות שכל מי שנוגע להחלטה הזו על הפסקת אש ברגע זה יוצא נשכר מההחלטה:

אהוד ברק - אין מה להרחיב. כולנו רואים את הסקרים שמנבאים נבואות שקר על תוספת של חמישה עד שמונה מנדטים למפלגת העבודה. ברק הצליח להוכיח סוף סוף שהוא מסוגל להיות מר ביטחון כפי שהוא יודע. הוא הגיע למבחן הראשון שלו - והצליח. לכן עכשיו כולם בואו נרוץ להצביע...

ציפי לבני - ההישג הכי גדול שלה הוא שהיא זו שדחפה להפסקת אש כבר מהרגע הראשון שהיה ניתן לעשות זאת. עכשיו היא יכולה לבוא לציבור עם האמירה הפשוטה: תראו - אני קראתי, וכולם התיישרו לפי מה שאני אמרתי. הפסקת האש תחזיק זמן מספיק ארוך בשביל שלבני תוכל לבנות על הזיכרון הקצר של הציבור. ברור שאנחנו בקרוב מאוד נשכח את הכישלון האישי שלה במועצת הביטחון, ואת העובדה שהטילים מפסיקים להתפוצץ בערינו רק זמנית. הרי הזיכרון הקצר הוא מה שממליך פה מלכים וראשי ממשלות.

אהוד אולמרט - האדם שהרוויח (ביושר?) את הצלחת המבצע. אפשר לראות שהאיש הפך ליותר שקול ממלחמת לבנון השניה. יש במלחמה הזו את הפוטנציאל למחוק מעל ראשו את חרפת מלחמת לבנון השניה. אם אולמרט היה נכנס היום לתפקיד - הוא היה מקבל שבחים רבים. אבל אם בוינוגרד התעלמו כמעט לחלוטין מהאחריות של אהוד ברק במלחמת לבנון השניה, בשל הנסיגה הרשלנית שלו מלבנון ב-2001, למה שלא יתעלמו מהאחריות שתהיה לאולמרט במלחמה הבאה?

נקווה שהפסקת האש הזאת תהיה פלטפורמה להפסקת אש אמיתית יותר. ועד שזה יקרה - שחיילינו יחזרו הביתה בשלום!