עשו אותי עיתונאי!

המשא ומתן הקואליציוני יסיים את חלקו הראשון השבוע. לאחר מכן יאלץ נתניהו לבקש מהנשיא עוד שבועיים להרכבת הממשלה, ואז הוא כבר יהיה עם הגב לקיר. האדם היחיד שמכניס את עצמו להיות עם הגב לקיר הוא נתניהו עצמו, וצוות המשא ומתן שלו. מורגשת בעוצמה העובדה שאין פרופורציות בין היחס שהוא נותן לליברמן, לבין היחס שהוא מעניק לשאר המפלגות, כולל המפלגה שלו. נתניהו יכול היה לסיים את המו"מ בקלות ובתחושה טובה מצד כל הסיעות, אך הוא מסרב לעשות זאת.

זה התחיל מהעובדה שליברמן מקבל הכל. את החוץ, את המשפטים (ליעקב נאמן), את ביטחון הפנים, את הקליטה, עוד שני משרדים ושלושה-ארבעה סגני שרים, ואחרי כל-כך הרבה דרישות ליברמן מתעקש שהתיקים לא יהוו מכשול לכניסה לממשלה. את ברית הזוגיות שהוא הבטיח ליברמן שכח, את הגיורים הוא זנח ואת שינוי שיטת הממשל הוא רוקן מתוכן. העיקר כרגיל הוא התיקים. לא קיבלנו את המשפטים לפרידמן? – תביאו את נאמן (לא פחות מהפכן מפרידמן) פלוס תיק הקליטה.

מה יישאר למפלגות האחרות? יהדות התורה תקבל את יו"ר ועדת הכספים ואולי עוד סגן שר. ש"ס תקבל את הפנים והשיכון. ומה יישאר למפלגות הדתיות? הפירורים. עשו בשכל האיחוד הלאומי והבית היהודי שהחליטו ללכת יחד בגוש חוסם. כעת יעקב כץ דורש את תיק החינוך לפרופ' הרשקוביץ, והלה דורש את השיכון לכץ. כעת הם יוכלו לנצל את שבעת המנדטים המשותפים שלהם, שזה לא כ"כ רחוק מה-11 של ש"ס שקיבלו תיקים בכירים, ורק חצי מה-15 של ליברמן שבגינם הם קיבלו את כל העולם.

נתניהו ראה את הדרישות של הפלג הימני של הממשלה המתהווה, ושלף שפן חסר סיכוי מהכובע. ספין. הוא יעשה ממשלת רוטציה בלתי-שוויונית עם ציפי לבני. ממשלת אחדות שהימין לא יכול לקבל. קיווינו שעם פרידתנו מאולמרט נפרדנו גם מהספינים. חבל שהתבדינו.

במקום לעשות משא ומתן אמיתי, עם רצון ליצור שותפות אמת בין כל המפלגות שמרכיבות את הממשלה, נתניהו נכנע למפלגה אחת והניח שהשאר נמצאות בכיסו הקטן. עדיין לא מאוחר לשנות זאת. עדיין אפשר לפתוח את המו"מ, כדי למנוע את הקמתה של ממשלה שאין לה סיכוי להחזיק מעמד מול האתגרים ומול הגחמות של חלק מהפוליטיקאים. אולי אם לא תהיה לו ברירה אלא להגיע לרגע האחרון – אז נתניהו יאלץ לחלק את הכוחות באופן הוגן בממשלה שלו.

גלעד שליט – הסרט

תסלחו לי על הציניות, אבל זה קשה שלא לומר זאת. התקשורת עשו ממשא ומתן אחר, זה על שחרורו של גלעד לביתו, סרט. יש לי אפילו שם: "השיבה הביתה". על חשבון גלעד שליט, על חשבון משפחתו, על חשבון הממשלה, על חשבון המנהיגים, על חשבון הביטחון שלנו, על חשבון כולם התקשורת החליטה לערוך סרט שיש לו מטרה אחת – לפגוע בסיכויים של גלעד לשוב הביתה. כלומר, זוהי לא המטרה המוצהרת, אלא רק תוצר הלוואי שלה.

במקום לתת למו"מ השקט את האפשרות לנסות ליצור עסקה צודקת שתאפשר מצד אחד להציל את חייו של החייל החטוף, ומצד שני לשמור על חייהם של חיילים רבים, התקשורת החליטה שאם לא עכשיו – לעולם לא, ושנתניהו ודאי לא יחזיר את גלעד הביתה אלא רק אולמרט יכול (כי הוא שמאלני כמוהם?), ולכן הקמפיין תפס תאוצה בלתי הגיונית בעליל.

אלא, שבמקום להועיל הקמפיין הזה רק מזיק. הוא גורם למו"מ לרוץ בקצב שאינו נכון מבחינת המדינה; הוא גורם לכך שיש לחץ על המנהיגים לשחרר כמות סיטונאית של מחבלים. אח"כ כשנאלץ לצאת שוב למלחמה או איזה מבצע כדי להגן על חיי האזרחים שלנו מהמחבלים הללו שיתפוצצו לנו ברחובות או ישגרו עלינו עשרות ומאות טילים, אז שוב יצעקו נגד המבצע או לפחות שצריך לסיים אותו מהר. וכך נמשך מעגל ההתחסדות.

קצת קשה לומר זאת, וזה מאוד לא פופולארי, אבל חיילים יודעים שהם יוצאים לקרב לפעמים כדי להיהרג. אנו מצווים לעשות ככל יכולתנו כדי להחזיר אותם הביתה בשלום, אבל זה לא כולל לסכן את חיי כולנו. יש לזעוק זאת בקול גדול: אסור לשחרר מחבלים לביתם! (מקסימום תשלחו אותם לגלות עולם באחת מארצות ערב) אסור לתת לחמאס לנצח אותנו, ולהעניק להם לגיטימציה לחטיפה של חיילים נוספים מקרב בנינו.

רק בעוצמה נצליח לנצח. לא בתבוסתנות!

הבחירות עברו כבר לפני זמן מה. התוצאות מראות את התחזקות הגוש הימני באופן מובהק. לבנימין נתניהו יש את כל הלגיטימציה בעולם להקים ממשלה של 65 חברי כנסת. זהו, ככל הנראה, רצון הציבור. עם ישראל נתן את קולו למפלגות ימניות, שחרטו על דגלן את האג'נדה שלא מנהלים משא ומתן עם הטרור. רוב העם מאוחד תחת הרעיון ששולל שתי מדינות בין הירדן לים התיכון, ומדינת ישראל החליטה שצריך להכריע את הטרור הערבי בכל הכוח.

אך האם על נתניהו לנסות לממש את השאיפה שלו, ולנסות להקים ממשלת אחדות בראשותו, תוך שותפות עם קדימה וציפי לבני?

התשובה הראשונה היא שברור שלא! מה זאת אומרת? מדוע שרוב העם יתרפס תחת הרצונות של לבני, לאחר שהיא (או לפחות הגוש שהיא עומדת בראשו) הפסידה בבחירות? מה פתאום להתפשר על הרעיונות של הימין, שבהם רוב העם מחזיק?

אך לאחר מחשבה עולה בליבי ההרהור, שבעצם ממשלה גדולה היא היחידה שאולי תוכל להתמודד עם האתגרים שעומדים בפני המדינה שלנו. זוהי המדינה של כולנו, גם אלה שלא הצביעו עבור הימין, ואולי צריך לנסות למצוא פתרונות יצירתיים תוך סיעור מוחות של כל גווני הפוליטיקה הישראלית? אולי יש לפתוח בשיח פנים-ישראלי על הדרך הנכונה שיש לנהוג בה כדי לפתור את הבעיות הרבות?

אין חולק על הכישרון של בנימין נתניהו, והיכולת שלו להוציא את המשק מהבוץ, או בפוטנציאל הגלום במשנתו המדינית, שהוכיחה עצמה בכהונה הראשונה שלו כראש ממשלה (בימי שמעון פרס רחובות ירושלים ות"א היו איזורי מלחמה, מתחילת כהונתו של נתניהו ועד לתחילת האינתיפאדה היה פיגוע אחד בלבד, אם אינני טועה). אך האם הוא היחיד שיכול לעשות זאת? האם לא עדיף לשמוע מגוון דעות בכל תחום לפני שמחליטים איך לפעול? האם לא עדיף שההוצאה לפועל של ההחלטות יהיו תחת מטריה של קונצנזוס ישראלי וציוני רחב?

אך כעת אני חוזר לחיבוק החם של הדעה הראשונה. אין בציפי לבני ובאנשי מפלגת קדימה את הרצון האמיתי לאחדות של עם ישראל. אין לה רצון לפתור בצורה כזאת את הבעיות. היא מעדיפה כהרגלה את הפוליטיקה הקטנה, וממשיכה לטעון שהיא זאת שניצחה בבחירות. בנוסף, היא מעמידה את הכל על הסוגיה של "שתי מדינות לשני עמים", עניין שודאי שאין עליו הסכמה.

אם מפלגת קדימה והעומדת בראשה יזנחו את הנושאים, החשובים מאוד, שעומדים תחת מחלוקת חריפה בתוך הציבור הישראלי, ויסכימו להתמקד בשלל הנושאים הקריטיים שנוגעים לקיום היומיומי שלנו כעם – תוכל לקום ממשלה רחבה תוך שיתוף פעולה אמיתי, שמטרתו היחידה היא שירות הציבור באופן המוצלח ביותר.

אוקיי. סיכמנו את גוש השמאל, אז נמשיך הלאה.

גוש הימין

הליכוד - בראשות בנימין נתניהו

יתרונות: האלטרנטיבה הבולטת ביותר לקדימה. נתניהו הלך למדבר האופוזיציה, וניצל את היכולות שלו ושל הפרלמנטרים המצויינים בסגל שלו (סהר, ארדן וכו') כדי לייצב אותו כאלטרנטיבה לכישלונות של הממשלה האחרונה. העלייה הגדולה באה לאחר מלחמת לבנון השניה, והתחזקה אף יותר בגלל השחיתות של ראש הממשלה אולמרט. הליכוד מציגה רשימה מאוד אטרקטיבית לימין המתון בישראל, ואפשר למצוא בה יחד גם תומכי התנתקות וגם מתנגדיה, גם ימניים בגוון כתום כהה וגם בגוון כתום בהיר יותר. הכל יחד במפלגה הזאת, מה שיכול למשוך קולות רבים ממגוונים שונים של ציבורים. העובדה שהליכוד הייתה אופוזיציה לוחמת שגרפה הישגים רבים (בשל החולשה של הממשלה) מביאה אותה לעמדת מפתח בתפיסה הציבורית בנושאי כלכלה וחברה. זה יכול להיות קלף חזק, שבעצם הביא לנצחון קדימה בבחירות הקודמות בשל רבים שלא באו להצביע, או הצביעו הצבעת מחאה לגימלאים. נתניהו צריך להבטיח, כאיש שהציל את המשק הישראלי, כל מיני הבטחות שיגרמו לארגונים החברתיים לתמוך בו. גם הממלכתיות של הליכוד בזמן המלחמה בעזה מוסיף להם נקודות זכות ללא ספק. אמנם הציבור לא זוכר, אבל נתניהו הצליח לעמוד באחוז מאוד גדול של ההתחייבויות שלו לפני הבחירות.

חסרונות: קשה לשכוח לנתניהו את הזיגזוג המתמיד שלו בנושא העקירה מגוש קטיף. מצד אחד הוא תמך בחוק בכנסת, מצד שני הוא התפטר רגע לפני הביצוע. הדבר יכול להעיד שבהקשר לחוסר ההחלטיות שלו הוא לא השתנה. גם מהבחינה הכלכלית נתניהו אומנם העלה את קרנה של ישראל, אבל ציבורים רחבים זוכרים לו את קיצוצי הקצבאות והגזרות של תקופתו כשר אוצר.

בשורה התחתונה: אם יצליח להתעלות מעל הקטנוניות, יגיע נתניהו לשלטון בקלות רבה.

ישראל ביתנו – בהנהגת אביגדור ליברמן

יתרונות: המפלגה הראשונה שמצהירה על כוונתה להוקיע את ערביי ישראל ששונאים את המדינה. שורת המחץ: "ללא נאמנות אין אזרחות". לליברמן יש מגוון רחב של ציבורים שיכולים לתמוך בו: רוסים, ימניים ואנשי מרכז שעוד לא החליטו איפה הם, אבל הם יודעים שהמצב של הח"כים הערבים לא יכול להימשך. קולות נוספים מושך ליברמן ממצביעי שינוי לשעבר, כאשר הוא שואף לחקיקת חוקים "חברתיים" שמטרתם להפריד את הדת מהמדינה.

חסרונות: ליברמן הוא מדינאי בינוני. הוא כוחני מדי ולכן מרתיע מאוד. גם סיסמת הבחירות שלו "רק ליברמן מבין ערבית", מריחה גזענות על גבול הפשיזם. מפלגת ישראל ביתנו היא לא באמת מפלגת ימין, אלא מפלגת מרכז-שמאל. עובדה: הם תומכים בחלוקת ירושלים, הם תומכים בהקמת מדינה פלסטינית, הם תומכים בהעברת חלקים ממדינת ישראל שמיושבים באוכלוסייה ערבית רבה למדינה הפלסטינית שתקום, הם תומכים בעקירת יישובים שאינם בגושי ההתיישבות. אמנם יש פה פתרון פרקטי, אבל הוא לא מצטיין בימניות שלו. ליברמן מרתיע גם הצבעה של מסורתיים שבכל זאת רוחשים כבוד לדת ולמסורת ישראל. חסרון בולט, שלרוב אצלנו לא נחשב מדי, הוא העובדה שהרשימה שלו אנונימית לחלוטין.

בשורה התחתונה: ליברמן הוא איש חזק, גם במובן החיובי וגם במובן השלילי.

הבית היהודי – בהנהגת הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ

יתרונות: המפלגה שניסתה לאחד את הכוחות של הימין הציוני תחת קורת גג אחת לא הצליחה במשימתה. אך בכל זאת היתרונות שלה רבים. היא מפלגה שלא הולכת על דגל אחד, ארץ ישראל, אלא עשירה במחוקקים חברתיים מהמעלה הראשונה. אורלב וסלומיאנסקי תרמו רבות לציבור המצביעים הפוטנציאליים של המפלגה הזאת. הם פעלו רבות להצלת תקציבי מערכת החינוך הדתית, הם הצילו את השירות הלאומי והמכינות הקדם צבאיות ממשבר כלכלי בלתי הפיך, אורלב עמד בראש הועדה לביקורת המדינה שהחליטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לעקירת גוש קטיף והטיפול במגורשים. הם פעלו ופועלים רבות הן למען אחדות העם, והן למען שלמות הארץ. הכוח העולה של אנשי תקשורת שעוברים לפוליטיקה הביא לשורותיהם את העיתונאי המצויין אורי אורבך. כוח עזר עצום להעלת קרנה של הפוליטיקה. כעת כל הדברים שרבים ראו כנכונים במהלך שנות השידור והכתיבה שלו אולי יוכלו לצאת אל הפועל. יושב הראש של הרשימה, הרב פרופ' הרשקוביץ, יכול למשוך אחריו ציבורים מגוונים, הן באקדמיה והן בחיפה.

חסרונות: הבית היהודי הפך להיות צריף, שאין רבים הפוקדים אותו. הפילוג של האיחוד הלאומי מהמפלגה פגע בהם קשות. חסרון נוסף הוא ההיעדרות של מסורתיים וחילונים מהרשימה, שהיו יכולים למשוך קולות נוספים ממגזרים מגוונים יותר. גם כמות האנשים שצבועים בכתום כהה יותר ירדו.

בשורה התחתונה: המפלגה יכולה למשוך קולות רבים של אנשים שאכפת להם מהציונות שלהם, היהודיות שלהם והחברה שלהם.

האיחוד הלאומי – בהנהגת יעקב כץ (כצ'לה)

יתרונות: האיחוד הלאומי הפכה למפלגה הימנית ה'קשה' שמתמודדת בכנסת. בשל כך היא יכולה להציב בגאון את דגל ארץ ישראל ולכן לקבל קולות רבים מאלה שלא מצאו למי להצביע עד עכשיו או שהצביעו למפלגות ימניות שלא עברו את אחוז החסימה. כצ'לה ידוע בציבוריות הישראלית כגיבור בשל לחימתו לצד אריק שרון. יחד איתו, אורי אריאל ואריה אלדד הם שלישיה מאוד אטרקטיבית בקרב הציבור הדתי לאומי ואנשי ימין רבים. דר' בן ארי, הממוקם במקום הרביעי, יביא אליו את המנדט ומשהו שהצביעו לפני כן למרזל או לא הצביעו בשל היאוש מהכנסת לאחר עקירת גוש קטיף וצפון השומרון.

חסרונות: המפלגה עוברת בקושי את אחוז החסימה בסקרים רבים, מה שעלול להפחיד מצביעים פוטנציאליים רבים. גם העובדה שהמפלגה הזאת היא 'מפלגת אין ברירה' לרבים עלולה להביא לחוסר מוטיבציה להגיע בכלל לקלפי. בציבור רב האיחוד נתפס בעצם כמלגה פלגנית שלא יכולה לשבת יחד עם מי שמאוד קרוב אליה תפיסתית. בנוסף, רוב הסיכויים שהם לא ישבו בממשלה הבאה, ולכן מי שמבקש להיכנס לעמדות ההשפעה על המדינה באמת לא יצביעו עבורם.

בשורה התחתונה: אם יכנסו לכנסת יהוו כוח לוחם נגד השמאל, אם מתוך הממשלה ויותר סביר מחוץ לה, אך הסיכון בהצבעה להם הוא בזריקת הקולות לפח.

גוש המרכז – חרדים

ש"ס – בהנהגת אלי ישי

יתרונות: המפלגה שהשיגה הכי הרבה מישיבתה בממשלה. כל הישיבות הגיעו על סף קריסה, אך מוסדות ש"ס נשארו בחוסנם. הישיבה על הברז הועילה לש"ס להראות אותה כמפלגה חברתית מאוד שעוזרת רבות לכל שכבות האוכלוסייה. גם העמידה העיקשת שלהם עבור קצבאות הילדים נתנה להם נקודות זכות רבות בקרב החרדים. מסורתיים רבים רואים את ש"ס כמפלגה משמעותית ביותר, והעובדה שהרב עובדיה יוסף מנהיג אותה מביא קולות של רבים שאוהבים אותו ושומעים לדבריו.

חסרונות: אלי ישי ניסה למקם את המפלגה בימין הפוליטי, אך ישיבתה בממשלת אולמרט, והתמיכה בעבר בהסכם אוסלו מקשים לקבל אותה ככזאת. עלולים להפסיד קולות רבים לליכוד בשל העלייה בכוחו.

בשורה התחתונה: חרפת הישיבה בממשלה האחרונה תישכח, והם פחות או יותר ישמרו על כוחם.

הגמלאים – בהנהגת רפי איתן

יתרונות: גדעון רייכר.

חסרונות: מפלגה שלא הוכיחה את תרומתה לגימלאים. הפילוג בתוכה גם לא הועיל.

בשורה התחתונה: הצבעת המחאה הסתיימה – עכשיו אפשר לזרוק אותם לזבל.

יהדות התורה

יתרונות: מפלגה חרדית.

חסרונות: מפלגה חרדית.

בשורה התחתונה: החרדים יצביעו להם. השאר – לא.