בנגקוק שנשקפת אלי מהקומה ה-26 במלון היא בנגקוק של הלילה. זרועת אינסוף אורות, שכל אחד מהם עמוס תיירים ומלא באושר.

אני מניחה את הרגליים על השולחן הקטן, נשכבת על הכורסא וחושבת על מילקי. כאן, בגן העדן שנמצא בחצי השני של הגלובוס, על מילקי.

בטח הייתי יכולה לבנות כאן ארמון של ממש. 3 קומות מרוצפות ומרוהטות לתפארת. והייתה לי מנקה בשם פי, ו3 עוזרי בית. ופרארי, לא הייתי מוותרת על הפרארי.

הייתי חיה כאן,  בגן העדן על האדמות, כמו מלכה. במקום שלעולם לא יהיה לי בית ומפנטזת על מילקי.

4 שקלים של רעש תקשורתי קר, שוקולד וקצפת.

והיורדים לברלין היו צוחקים ומספרים לי שבמקום שבו הכל כמעט חינם, והשנאה שנאת חינם לגמרי, המילקי הרבה יותר זול. והדירות.

ואני אשאל אם גם המקלחות חינם כמו פעם, ואם יש רק של גזים או שאפשר גם בפאזה נוזלית.

הם יצקצקו בלשון ויסבירו לי שעבר זמן. שדברים השתנו.

והרי כל הזמן שבעולם לא ישנה את היותם יהודים,

וכל הזמן שבעולם לא יגשר על הפערים,

וכל הזמן שבעולם לא יחליש את עוצמת הכאב שבזיכרון.

אני רק אשתוק, אמשיך לשבת לי כאן, אל מול הנוף המדהים הזה, מוקפת אנשים שיהפכו עבורי עולמות בעבור 10 שקלים ולהתגעגע לבית שלי, ולמילקי.