הוא גומר.

"גיא?" הראש שלי מונח על החזה שלו והוא מחבק אותי עם יד אחת.

"ממ?" אני יודעת שהוא לגמריי עייף, ואין לו כוחות לשיחות שלי, של אחריי.

"טוב לי איתך" אני פולטת. ואז מקללת את עצמי בלב, המון.

"אוו" אני מרגישה את החיוך שלו "איזה כיף לי"

יש לי דחף בלתי נשלט לקום מהמיטה וללכת, אבל הוא מחזק את האחיזה בי ומסיט לי את השיער אחורה.

בסופו של דבר אני מחליטה להסתובב. הוא מסתובב אחרי, מנשק לי את הכתף, מחבק ונצמד אלי. כל הלילה.

איך אפשר לקום וללכת ככה?

איך מכל הגברים, דווקא אני נפלתי על נכה רגשית?

צחוק הגורל.