אני מגיעה לתחנת האוטובוס, אוספת את השיער לקוקו גבוהה ומתלוננת על החום.

בחור דתי כבן 15 עוקב אחרי במבט שלו, נקרא לו טסי. 

טסי מסתובב ומגיע לעמוד לידי, חוצץ בינו לבין מי שמסתבר כחבר שלו- נקרא לו פאר.

פאר מוציא בלהיטות טבק מהתיק ודראם. הוא מנסה להניח את כמות הטבק המדוייקת ולגלגל, אך קצת מסתבך.

טסי עוקב אחרי מעשיו, וכאילו כדי לנסות ולהרשים אותי מחלק הוראות, מגלה הבנה.

אני רגילה לטונים המוגבהים, או למבטים המוגנבים. אל הבחורים האלה שמדברים כאילו לעצמם, מתוך ידיעה ורצון שאשמע כל מילה ואתרשם מכל מעשה. 

אני מגלגלת עיניים מאחורי משקפי השמש השחורות, דבר שלא עושה רושם מיוחד על פאר או טסי ששואפים להנאתם מין הסיגריות.

טסי לא לוקח לריאות, הוא שואף קצרות ונושף במהירות שיא החוצה. ילד חכם למחצה.

בשניה הזו אני מסתכלת על 2 הילדים שקטנים מאחותי  ושואלת את עצמי אם להיות הקלישאה המהלכת, המטיפה התורנית, שתסביר להם שעלי זה לא עושה את הרושם הרצוי. אולי לזרוק להם איזו הערה על ערסים, חינוך ותת רמה אבל לא רוצה שידבוק בי ריח הטבק.

אני יושבת לי בתחנת האוטובוס ושואלת את עצמי מה אם, אם הייתי מדברת עכשיו- כשאלו מעשנים אחת מין הסיגריות הראשונות בחייהם, האם גם הייתה האחרונה? האם אני מזדקנת בקצב שיא- שופטת ומטיפה לילדים שיביטו בי בגיחוך, יגלגלו עיניים וימשיכו במעשיהם? 

#שאלות ללא תשובות.

שאלות עם תשובות:

צריכה לכתוב הדרכה בנושא חברתי- אזרחי כלשהו. בוחרת גיוס חרדים לצה"ל, בתור הפלצנית התורנית.

דעות, עצות, רעיונות יתקבלו בברכה. (אוכ' יעד- סטודנטים)

ובכלל, איך אפשר לזכור 23,169 חללים? להכיר 23,169 סיפורי חיים? לכאוב עבור 23,169 משפחות?

אני עוצמת עיניים ומורידה את הראש וחוזרת בלופים 'בבקשה, שלא יהיו עוד מלחמות'. 

מרגישה חסרת אונים, כי זו לא בקשה נאיבית של ילדה בגן, אלא תחינה של אחת שיודעת מה יקרה בקיץ הבא.

נ.ב. זה כאילו נכתב על גל אסרף ז"ל.