לפעמים כשאני פותרת איזה תרגיל, או קוראת על איזו תופעה פזיקאלית אני מרגישה את הגלגלים במח שלי נעצרים. יש איזו חצי הבנה, איזה רעיון מרחף, מסקנה חוצת גבולות שנמצאת לי על קצה הלשון והגלגלים לא מוכנים להמשיך ולהסתובב על צירם.

אני מאמצת את המח ומנסה להגיע, נוגעת לא נוגעת בידע- וזה חומק ממני ואיננו עוד.

לפעמים כשאני ברגעים סתמיים, במקלחת או במטבח או אפילו כשאני שכבת על איזה חוף ובוהה באוויר אני חושבת. איך נוצרים עננים, או למה יש אדים במקלחת או למה אינני יכולה להישיר מבט אל השמש. 

ואני מבינה ברגעים האלו שאף פעם לא אדע מספיק, רק די, אבל לפחות נולדתי לשאול.

יש משהו מאוד מתירני בפאנג'ויה.

לא ברור אם זו השמש של אילת, הסטוקים של האלכוהול או הריקודים בביקיני- משהו באווירה צועק "מסיבת קולג׳" על כל גווניה.

ופתאום הסטודנטיות החסודות צוחקות יותר, מדברות יותר ואחכ גם עושות יותר. נעלמה קדושת ה'בת של מלך', פה כולן זורמות.

ואי אפשר שלא להתמכר ולהתמסר לתחושות ולמקום, אני שותה ורוקדת ורוקדת ושותה וכמה שפחות בגדים- יותר טוב.

ויש מוזיקה שמשתלטת לי על התת מודע, ואני כל כך מוקפת בכלום שזה מציף אותי. כלום כלום כלום- חלום חיי. כלום.

בוקר טוב לך ראשון,

החזרה למציאות קשה מאי פעם.