התקבלת למקום העבודה שרצית, ואני הייתי לא מופתעת כלל. בכל שלב שעברת הודעת לי בהלם טוטאלי שעברת, ושנקבע ראיון נוסף ואני הסברתי לך שאין סיבה שלא תעבור את הראיונות כי אתה הכי חכם, מוצלח ומוכשר שיש. צחקנו ושמעתי את הספקנות בקול שלך.
היום אמרת לי שאתה עדיין בהלם שהמשרה שלך, שזה לא הגיוני. רק לפני שנתיים מילצרת והיום אתה "על גג עולם ההיי טק". אני מחייכת.
זה מצחיק שאני מאמינה בך יותר משאתה בעצמך. אני סקרנית אם גם אתה מאמין בי יותר משאני בעצמי, עם כל חוסר הביטחון והשליליות שבי.
אתה ממשיך בחיפושי הדירה במרכז וזה מכרסם בי. יש בי חששות שאתה לא מצליח לכבות.
אני יודעת שתתאהב בתל אביב בשניה שתעבור אליה ולא בטוחה אם תוותר עליה בשבילי בשנים הבאות. אני מזהה בך חוסר רצון לוותר באופן כללי על מה שאתה רוצה, שבד"כ משתלב באופן מושלם עם מה שאני רוצה, אבל לא תמיד.
הסופ"ש האחרון היה לי מדהים איתך. ובאופן כללי לאחרונה אתה מצליח להפתיע אותי בכל פעם מחדש.
אני מרוסקת ואתה אוסף את השברים שלי, מאחה אותם, מחבק אותי חזק חזק עד שאני מרגישה קצת יותר טוב. שלמה לידך.
אתה מתעלם מהסביבה, לא נלחץ משום דבר שאני אומרת או עושה, פשוט שם. בשבילי.
דיברנו בסוף השבוע ואמרתי לך שאתה שונה לי ושאני חוששת. שתמיד היתי בשליטה מלאה על הקשרים שלי, וגם ידעתי פחות או יותר מתי ייגמרו - בידיעה מוחלטת שהם ייגמרו. איתך זה קשה לי כי אני בחוסר ודאות מתמשכת, חוסר שליטה וחשש קבוע. אתה מסתכל עלי בייאוש ובפעם המליון מבטיח לי שאתה שלי ואיתי והכל יהיה בסדר. שאין לי מה לדאוג. שאתה כאן.
אני שוב נכנסת לפינה המקוללת הזו - של אני לא אראה אותך יותר. נחיה בשני קצוות שונים של הארץ, בשני סגנונות חיים שונים. אני מפחדת.
אתה אומר לי כל הזמן להפסיק להסתכל כל הזמן קדימה. אני לא מסוגלת, כי זו המהות שלי. זו מי שאני.
אתה מחבק אותי ואנחנו עוצמים עיניים. אני מנסה להזכיר לעצמי שאתה פה, לידי, למרות הכל ובתוך כל הטירוף הזה.
שיכלת לקום וללכת ואתה עדיין פה מחבק ואוהב ורגיל - כאילו הכל נורמאלי לחלוטין והכל בסדר. אני נושמת עמוק את חוסר הידיעה שלי, מרגישה את הידיים שלך מחבקות אותי חזק חזק ונרדמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מגי.