לפעמים כשאני פותרת איזה תרגיל, או קוראת על איזו תופעה פזיקאלית אני מרגישה את הגלגלים במח שלי נעצרים. יש איזו חצי הבנה, איזה רעיון מרחף, מסקנה חוצת גבולות שנמצאת לי על קצה הלשון והגלגלים לא מוכנים להמשיך ולהסתובב על צירם.

אני מאמצת את המח ומנסה להגיע, נוגעת לא נוגעת בידע- וזה חומק ממני ואיננו עוד.

לפעמים כשאני ברגעים סתמיים, במקלחת או במטבח או אפילו כשאני שכבת על איזה חוף ובוהה באוויר אני חושבת. איך נוצרים עננים, או למה יש אדים במקלחת או למה אינני יכולה להישיר מבט אל השמש. 

ואני מבינה ברגעים האלו שאף פעם לא אדע מספיק, רק די, אבל לפחות נולדתי לשאול.

מאז שתום נולד אני מתה לתינוק מחמד. ואני בכוונה קוראת לילד בשמו, כי הרי ברור לכל מי שמכיר אותי שאם הוא לא יהיה תינוק מחמד, אלא תינוק אמיתי - הוא לעולם לא יצליח לשרוד איתי. מה. אפשר לעשות, לא קורצתי מהחומר ממנו עשויות אמהות.

תום שבתמונות הוא תינוק נוח. הוא מתגלגל בכל פעם שאני מפעילה את הוידאו, צוחק בכל אחת מין התמונות ולא עושה בלאגן במקלחת הוירטואלית. גם בהקלטות הוא נשמע תינוק לתפארת, נסיך שאין כמותו.

אני ישנה היטב בלילה ובאופן כללי כלל לא מרגישה את התשישות.

לא אשקר, קצת חסר לי המגע. להרגיש את כובד ה4.200 שהוא על הידיים. לנענע אותו ולהרגיש מציאות מהי, ומצד שני- טוב לי ככה. מהצד השני של המכשיר, בהתבונהות קצרה שכזו וחסרת כל התחייבות.

מגי ששנאה תינוקות עד לפני 4 חודשים.