The Fantasy

היי אנשים! חוץ מכל העניין עם הפרק, יש לי חדשות מעולות!
פרק 2 בעונה השנייה של גלי הוא פרק בריטני ספירס!#%U*!! טוב, אולי רק אותי זה מלהיב בטירוף, אבל עדיין!

וסתם בשביל לדאוג שתמיד יהיה פה עדכון צבאי - האם ציינתי שאני אוהבת את הנשק שלי?P: בינתיים הצבא זורם, אז אל תדאגו לי, ותודה לכל המאחלים שיהיה לי טוב ויעבור מהר :)
אני מקווה שאספיק להשלים את הסיפורים של כולם...עכשיו כבר אין סיכוי, כי עד שסיימתי לכתוב את הפרק ולארוז, כבר 11 וחצי...אבל נקווה שזה יתאפשר ביציאה הבאה.

אגב, עצה לחיים: אף פעם אל תגידו לאמא שלכם "אני לא מרגישה טוב" וכשהיא תשאל בדאגה מה קורה תגידו "אל תדאגי, זה לא כאב פיזי, יותר כאב נפשי". כי אז היא ממש תדאג, ואתם ממש לא רוצים לפתוח איתה בשיחה על הבעיות עם החבר ועל הנגאובר ועל מחסום-כתיבה-בסיפור-על-הומואים ומה לא.

ואחרי ההקדמה הזו - זה הפרק שגרם לי קצת להתבאס מאלינה (אבל רק מאלינה של הסיפור. את אלינה הקוראת אני אוהבת תמיד!).

ובכללי הפרק יצא קצת מוזר כי מיהרתי בטירוף (ברצינות, אני חייבת לישון קצת לפני שאני חוזרת לצבא).
אם יש טעויות - אנא תקנו אותי. אם לא הבנתם משהו, זה בסדר, תשאלו. יצא קצת מעאפן. זהו.

פרק 19:

כבר בהמשך אותו יום יצא לנאו לראות למה אלינה התכוונה.

זה היה בזמן שיעור הספורט, שאחרי משחק כדורגל קצר המאמן רוסקו התעצבן על העצלנות שלהם והכריח אותם להפסיק עם המשחק ולרוץ במקום. תוך כדי סיבובי הריצה הם שמעו את צעקות הכעס של סל. אף אחד לא העז לעצור, אבל כולם האטו בזמן לראות את אלינה הולכת אחריו תוך כדי אמירת מילות התנגדות ומחאה. נאו רצה ללכת לראות במה מדובר, אך המאמן רוסקו הבחין בעצמו בדבר וצעק על כולם להמשיך לרוץ כרגיל.

כשנאו סיים את הסיבוב האחרון הוא התכונן להסתלק מייד עוד לפני שרוסקו ישחרר אותם, אך מורן, שישב על האדמה בזמן שהשאר רצו, ניגש אליו ועצר בעדו. "אל תדאג לאלינה, ראיתי אותה הולכת לחדר שלה אחרי שסל הניח לה."

"האמת היא שאני עדיין דואג"

"אתה לא צריך להסתבך. לך אליה בהפסקה"

"כן, אני מניח..." הוא ענה. מרוב שהתרכז רק באלינה, כמעט והתעלם מהעובדה המשמחת שהיה זה מורן שפנה אליו קודם ודיבר איתו.

בינתיים מול המאמן התרכזו כמה חניכים שכבר סיימו את המתיחות שלהם. תום צחק בצד עם אריאל וזכריה. נאו קיווה שהוא לא מנסה להרחיק אותם ממנו, אך בו בזמן גם האמין ששניהם לא היו הטיפוסים להיגרר לתוך ריב שכזה. ובינתיים ההתעלמות של תום ונאו אחד מהשני דווקא עבדה כמו שצריך, בלי שינסו להכשיל אחד את השני או להעליב.

לאחר כמה סוגי התמתחויות שהנהיג רוסקו, הבנים שוחררו להפסקה ונאו מיהר לחפש את אלינה. היא כבר יצאה מחדרה במטרה להגיע לשיעור הקרוב שיש לבנות. נאו הלך לצידה ושאל מה קרה, והיא דיברה במהירות מכיוון והשיעור שלהן התחיל מוקדם יותר משל הבנים. "בסוף השיעור האחרון שלנו סל הסתובב באזור ובדק שכולם יוצאים בזמן, וכשראה אותי הוא ניסה להתגרות בי ושאל אם לא עשיתי שטויות הפעם. כשאמרתי לו שלא הוא ניסה בכל זאת להוציא ממני משהו, וכשלא הסכמתי הוא אמר דברים רעים על לסביות ועל זה שהתלבושות שלי מגוחכות והשיער שלי..." היא נעצרה והביטה קדימה אל אחת הכתות. "הערכת יופי גברי מתחילה, לא כדאי שאפספס את השקרים הבאים שנשמע!"

"תעשי חיים" הוא אמר בתגובה והיא חייכה בשמחה והתרחקה ממנו.

כל דבר ששמע על סל גרם לו לרצות להתעמת איתו, גם בשביל הדברים שעשה לו וגם בשביל מה שעשה לאחרים. הוא שנא את העובדה שהיה ברור שסל חזק יותר מהם, ומן הסתם בעל סמכות גבוהה יותר. הוא המשיך להתמרמר מהמצב תוך כדי שהלך אל עבר שיעורו הבא, שהיה למרבה ההפתעה שיעור עם סל. סל הגיע לכתה מוקדם הפעם, ועמד ליד הדלת כשחניכים נכנסו. כשנאו התכונן להיכנס לכתה סל חסם את הדלת ואמר "אתה עדיין מנודה מהשיעורים שלי, נאוטילוס."

"עדיף ככה" אמר נאו בחיוך, מודע לעובדה שזה כנראה יעלה לו ביוקר. אך לפני שסל אפילו ניסה להגיב הוא כבר התרחק משם וחניכים אחרים נכנסו. "אני אנסה לזכור כמה שיותר דברים בשבילך" אמר לו אריאל בשקט לפני שנכנס.

'מה אני אמור לעשות עכשיו?' הוא תהה, ובמהרה עלה רעיון במוחו כשראה את סקוט יוצא מחדרו באזור המדריכים ומתחיל ללכת. נאו הצטרף מייד להליכתו.

"אני זקוק לייעוץ בדחיפות, המדריך סקוט" הוא אמר לו בטון תמים, מסווה את חיוכו.

"ומה היא בדיוק בעייתך?" שאל סקוט בחיוך, עוד מביט קדימה אל עבר המשרד ולא מסתכל על נאו.

"אני לא בטוח שאני מצליח לשלוט בדחפים שלי, המדריך"

"אני לא בטוח שאני רוצה לטפל בבעיה הזאת. איזה מן דחף שולט בך?"

המשרד כבר היה מולם. גם הבנים וגם הבנות היו בשיעורים שלהם והשטח היה ריק מאדם.

"דחף מוזר לנשק את אחד המדריכים" הוא ענה.

"זו בהחלט בעיה רצינית. כדאי שנבדוק את זה לעומק"

סקוט פתח את דלת המשרד והורה לנאו להיכנס לפניו, נועל אחריהם כהרגלו. ברגע שהשליך את המפתחות על שולחנו, תפס בפניו של נאו ונישק אותו בחוזקה, מצמיד את שפתיו לשלו. "יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות לך" הוא אמר, ידיו מלטפות את עורפו של נאו וגולשות משם במורד גבו.

נאו נסוג מעט לאחור, וסקוט, שהבחין בכך מייד, הפסיק את מעשיו. "קרה משהו?" שאל בדאגה.

"לא, לא קרה כלום" ענה נאו מייד בכדי להרגיע את סקוט. "פשוט יש לי מעט מאוד זמן חופשי עכשיו. בערך עוד חצי שעה השיעור עם סל יסתיים"

"ואז יש ארוחת צהריים"

"אני יודע, אבל אני מעדיף להגיע אליה. אני צריך לדבר עם חברים שלי על משהו"

"בסדר, נשמע הוגן"

"אבל...כל הדברים האלה שאתה רוצה לעשות לי" הוא אמר, מתקדם חזרה, צעד אחד קרוב יותר לסקוט, "אחד מהם לוקח במקרה...נגיד...חצי שעה?"

"ניתן לסדר את זה" אמר סקוט ומשך בצווארון חולצתו של נאו, מצמיד אותו אליו. יד אחת כבר מיששה את איברו התופח של החניך בעוד השנייה נאבקת להוריד את חולצתו ממנו. בדיוק כשנאו התכוון להפשיט את סקוט גם כן, כרע המדריך בבת אחת על ברכיו מולו.

"אני יודע שקינאת הרבה לאחרונה", הוא החל לומר, "והיית לא בטוח לגבינו ולגבי קשרים שלי עם אחרים. אז חשבתי-"

"סקוט, אתה ממש לא חייב לעשות את זה-"

"חשבתי שזו דרך טובה להראות לך שאתה היחיד בשבילי. אתה היחיד שאני אוהב והיחיד שאני חושב עליו במשך כל שעות היום."

רוכסן מכנסיו של נאו נפתח לאט, מאפשר למכנסיים ליפול מטה ללא עיכוב. לחייו ואוזניו של נאו בערו למשמע הדברים שסקוט אמר, ולמחשבה על מה שהוא מתכוון לעשות. "אתה באמת לא חייב" הוא אמר, אך בסתר ליבו קיווה שסקוט ימשיך להתעלם מדבריו.

"אני יודע שאני לא חייב" אמר סקוט והביט מעלה אליו בחיוך, "אבל אני רוצה". היה זה מוזר לנאו להביט בו מלמעלה. המדריך היה גבוה ממנו ובדרך כלל היה זה הוא שמסתכל על כולם מלמעלה, גם בזמן שיעוריו כשכל החניכים ישבו וגם כשעבר לידם בהפסקות. כעת נאו הרגיש במן תחושה של שליטה ותהה אם סקוט תכנן לגרום לו להרגיש כך.

"גם אני" אמר נאו בקושי, תחתוניו כבר מופשלים וראשו של סקוט ממוקם בדיוק מול חלציו, ידיו החזקות אוחזות בירכיו של נאו בעוד זה מתפלל בשקט שהמדריך לא יבחין ברעד הנרגש ברגליו.

נאו יצא שבע רצון ממשרדו של סקוט, וסגר אחריו את הדלת תוך כדי שהוא מנסה להסוות את חיוכו שמיען לרדת מפניו. הוא סידר קצת את שיערו ומייד הבחין שחצי מחולצתו נמצאת בתוך מכנסיו וניסה במהירות להוציא אותה משם בלי לעורר חשד. בחוץ הסתובבו עוד מספר חניכים, אלו שהעדיפו למשוך את הזמן בתום השיעור בכדי להתחמק מהתורים של חדר האוכל. הוא החל ללכת ביניהם בדרכו לחדר האוכל, משתדל להתנהג כרגיל, למרות ששום דבר לא הרגיש רגיל באותו הרגע. שיערו עוד סמר מהצמרמורות שעברו בגופו למגע ידיו ושפתיו של סקוט, ובראשו עוד הבזיקו תמונות מרגעיו האחרונים במשרד; הוא מלטף את ראשו של סקוט, כמעט מושך בשערותיו, וסקוט בתגובה מגביר את קצב פעילותו, לאחר זאת אומר לו שוב שהוא אוהב רק אותו, נאו מהנהן ולא מסוגל לדבר, סקוט מבין למה הוא מתכוון גם בלי מילים והשניים מתנשקים שוב, והחדר מתלהט סביבם ונאו מרגיש כאילו רק שניהם קיימים בעולם הזה.

נאו הבין שהתרכז יותר מידי במחשבותיו כשהתפכח פתאום והבחין שהוא ניצב מול רם בכניסה לחדר האוכל.

"רשמתי אותך, אתה יכול להיכנס" אמר רם שהבחין בו מתמהמה.

"זה לא התפקיד של סל?" שאל נאו, שהיה מבולבל אך בכל זאת הוקל לו שלא היה צריך להיתקל בסל שוב.

"לא הפעם. אגב, אני ממליץ לך לשבת עם הבנות בפנים, הן נראות נפלא היום!" אמר לו רם בקולו החולמני. "אחת מהן לובשת חצאית פרחונית. כל כך חמודה"

"בטח, למה לא" אמר נאו ונכנס. התור לאוכל כבר התקצר בינתיים, אך נאו לא היה רעב כלל ולכן ברגע שאיתר את השולחן סביבו התקהלו חברותיה של אלינה, הצטרף אליהן. לשמחתו היא שוב התיישבה בקצה והוא מיהר למשוך כסא מאחד השולחנות הקרובים ולהתיישב לידה.

"לא הספקנו לדבר הרבה בהפסקה" הוא אמר ברגע שהתיישב. "מה קורה?"

"הכל בסדר" היא אמרה בחיוך מעושה. היה ברור לנאו שהיו לה ימים טובים יותר.

"סל הכעיס אותך?" הוא שאל.

"הוא רק גער בי כמה דקות. זה לא היה כזה נורא"

"ובכל זאת את נראית פחות מאושרת מבדרך כלל"

אלינה הסבה את מבטה אליו, עיניה התכולות נעוצות בפניו. "הם בדרך כלל מדברים שטויות כשהם פונים אלינו. המדריכים, אני מתכוונת. קל להתעלם מזה. הפעם זה היה אישי יותר. אבל אני לא אקח ללב משהו שסל אומר, אני מבטיחה לך. בסדר, נאו? אני רוצה שגם אתה תעשה ככה"

"אני משתדל מאוד" הוא אמר. "היי, בסופו של דבר, שנינו יודעים שהוא אידיוט. אין מה לעשות"

"בדיוק כך" היא אמרה ואותו חיוך שהכיר טוב כל כך שב לפניה. ובכל זאת, משהו בדרך בו הביטה בו, בצורה בה דיברה, גרם לנאו לחשוש. היא נשמעה נקמנית יותר מבדרך כלל, כאילו עמוק בתוכה מתפתח הרצון להתמרד.

השיעור הבא היה השיעור המשותף של הבנים והבנות עם סקוט. כהרגלם התרכזו כולם ליד השולחנות, חלקם יושבים עליהם וחלקם על הספסלים, עד שיקבלו הוראה חד משמעית. עוד לא הסתיימה שעת ארוחת הצהריים ולכן לא כל החניכים הגיעו למקום, וסקוט עצמו עוד לא נראה באופק, אך נאו כבר התמקם ליד אריאל וזכריה. מצידם השני ישב תום על השולחן, רגליו שלובות והוא נראה משועמם במיוחד. לא הרחק משם מתחת לעץ ישב מורן, ידיו חובקות את ברכיו. הבנות עוד התעכבו ליד שולחן האוכל כשנאו כבר עזב עם הבנים, וכעת כמה מהן החלו סוף סוף להגיע. נאו הבחין במיוחד בחסרונה הבולט של אלינה בין הבנות.

"היי, איפה אלינה?" הוא שאל את לילה. היא הייתה גבוהה ממנו וגופה היה מפותח יותר משל שאר הבנות. היא לא נראתה נלהבת לענות לשאלתו, אך בכל זאת אמרה "היא וטלי נשארו מאחור עם מדריך הבישול שלנו".

לנאו הייתה תחושה רעה. הבנות האחרות התלחששו ביניהן, חלקן צחקו וחלקן נראו מודאגות יותר. באותו הרגע הוא נזף בעצמו על כך שלא התחבר איתן יותר, מה שבזמנים כאלו היה נותן לו את האפשרות לפתוח איתן בשיחה על דאגותיו. למרות שלא אזר את האומץ לפנות לאחת הבנות ולשאול אותה מה קורה, הצליח לצותת מהצד לשביב של שיחה שעסקה בנושא עליו חשב.

"הוא ממש לא בסדר" אמרה אחת הבנות בשקט. "הוא מנצל את ההפסקה הקצרה הזאת בשביל לצעוק עליהן שוב. עוד רגע הן בכל זאת יצטרכו לבוא לשיעור של סקוט, הוא לא חשב לחכות עם זה לערב?"

"מה זה חשוב מתי?" אמרה הבת השנייה. "הוא ממש מגעיל אלינו וזה כל מה שמשנה. זה כמו שהבנים תמיד מדברים על סל ועל כמה שהוא הכי גרוע. זה כי הם לא פגשו את מורטון"

"אני מתעבת אותו. את זוכרת שבאחד השיעורים הראשונים שלי פה, הוא אמר שבישול ואפייה זה תפקיד של נשים, וכששאלתי אותו למה הוא מלמד מקצוע של נשים ולא אישה, הוא ריתק אותי?"

"כן, כל כך קטנוני. ועכשיו הוא צועק על שתיהן על כלום"

"לא לגמרי על כלום. אלינה קצת התחצפה אחרי הארוחה, את חייבת להודות. וטלי כל הזמן מגנה עליה"

תוך כדי שהשתיים המשיכו לדבר, הבחין נאו בסקוט מתקרב למקום. החניכים כבר התחילו לרדת מהשולחנות ולהתיישב על הספסלים או על האדמה, אך אלינה וטלי עוד לא הגיעו למקום.

סקוט התחיל את שיעורו ללא שינוי, כאילו לא הבחין בחסרונן של הבנות. לנאו הייתה הרגשה שסקוט יודע שחסרות לו שתי חניכות, אך גם אם ידע וגם אם לא, זה לא היה משנה מכיוון וכמה דקות אחרי שפתח את שיעורו הרימה אחת הבנות את ידה ואמרה "אלינה וטלי נמצאות עם המדריך מורטון, המדריך סקוט"

"באמת תהיתי לאן הן היו יכולות להיעלם. תודה לך."

ומייד לאחר חילופי דברים אלו המשיך בשיעורו.

היה זה ממש רגע אחד אחרי סוף השיעור, כשסקוט כבר החל להתרחק, ובמקומו הגיעה למקום טלי בריצה. היא החליפה כמה מילים עם הבנות ואז הן התרחקו במהירות יחדיו, ממשיכות לדבר ביניהן. הבנים שהיו קרובים יותר למקום מנאו ושמעו את שיחתן נראו המומים ומשועשעים בו זמנית.

"מה קורה?" ניגש נאו לשאול.

"אלינה הזאת היא משהו מיוחד" אמר אריאל, מתאפק לא לצחוק. "מסתבר שאחרי שהמורטון ההוא צעק עליהן, היא ממש התעצבנה וברגע שהוא הסתובב היא נישקה את טלי! איזו מחאה מושלמת. הלוואי ולי היה האומץ פשוט לנשק כאן מישהו"

"אז מה קרה עם זה? הוא ראה אותן?"

"לא" השיב אריאל, וחיוכו המשועשע דעך. "סל ראה."

נאו רץ מייד לכיוון אליו הלכו קודם הבנות, אך לא מצא אף אחד. האזור היה ריק ודומם, ורק מרחוק שמע את הבנים עוד מדברים ביניהם ומתחילים להתפזר. השיעור עם סקוט היה השיעור האחרון לאותו יום, לכן חלק מהחניכים כבר הלכו לנוח בחדרם, חלק הלכו להביא קלפים וקבעו להיפגש שוב בחוץ. נאו, מיואש מהניסיון לגלות מה העונש שאלינה קיבלה ומלא תקווה שלא זרקו אותה מהמחנה, הלך אל עבר מגורי הבנות. בהתחלה לא ראה אף אחת, אך תוך כמה דקות גם הן החלו לצאת ולהתארגן למשחקים בחוץ. כולם התנהגו כאילו דבר לא קרה, והדבר גרם לנאו לחוש בהקלה גדולה. אם חברותיה הטובות ממשיכות בסדר היום כהרגלן, כנראה שהיא רק קיבלה ריתוק או משהו כזה. רגוע יותר עכשיו, הוא פנה בעצמו לכיוון הספסלים והתיישב עם קבוצת החניכים ששיחקו פוקר.

"מישהו יודע אם כבר שיחררו את אלינה מהריתוק?" שאלה אחת הבנות אחרי שלושה סיבובים של המשחק.

היה זה אחד הבנים שרק הצטרפו אליהם בסיבוב האחרון שענה לה. "ראיתי את סל יוצא מהבניין של הבנות עם פאות שחורות וחומות ועם קצוות שיער בלונדיני. נראה שהחרימו את כל הפאות שלה"

"מישהו זוכר אם בכלל ראה אי פעם את אלינה עם פאה בלונדינית?" שאל נאו.

"אני לא יודע, אף פעם לא הייתי בטוח אם זה השיער האמיתי שלה או עוד פאה. לפעמים הוא נראה ארוך יותר, לפעמים קצר יותר...זה תלוי בצורה בה הוא אסוף..."

נאו הפסיק להקשיב לו. הוא נבר בעמקי זכרונו, מנסה להיזכר אם אי פעם ראה את אלינה עם פאה בלונדינית. הוא לא הצליח להיזכר במצב כזה, לכן היה לו מוזר שאותו נער אמר שהיה גם שיער בלונדיני בידיו של סל. באותו הרגע נפערו עיניו של נאו, הוא זרק את קלפיו על השולחן ורץ במהירות לבניין הבנות. כבר יצא לו להכיר בעצמו את מידת אכזריותו של סל, וכעת הוא נזכר למה פחד כל כך על אלינה מלכתחילה.

הוא עבר במסדרון של הבנות עד שהגיעה לחדרה, שם מהדלת הפתוחה לכדי חריץ שמע בכי שקט.

"אלינה?" הוא שאל ונכנס בשקט. האור בחדר היה סגור, ורק התריס שהיה פתוח למחצה האיר על אלינה שישבה על מיטתה, מתייפחת בשקט. עיניה שהיו בדרך כלל זוהרות ויפות, נראו כעת נפוחות ואדומות. היא לא הגיבה לנאו, אך מכיוון וגם לא התנגדה הוא הרשה לעצמו להיכנס ולכרוע ברך על הרצפה מולה.

"מה הוא עשה לך?" הוא שאל, מנסה להישמע עדין ולא כועס כפי שהיה באמת.

"הוא ניסה לקחת את כל הפאות שלי" היא אמרה בשקט, קול התייפחותה קטן, אך הדמעות עוד זולגות במורד לחייה. "אז התנגדתי. ניסיתי למשוך אותן חזרה. אז הוא כעס ולקח מספריים ו..." לא היה צורך להמשיך. נאו ראה כיצד שיערה הבהיר גזור בצורה לא סימטרית או מדויקת.

"יהיה בסדר" הוא אמר וליטף את ידה שהייתה מונחת על רגליה. "אני יודע שזה מרגיש נוראי עכשיו, אבל זה יצמח שוב-"

"הם לקחו ממני את האישיות שלי" היא אמרה. "את הדבר האחרון שנותר לי. הוא לקח את הפאות, וחלק מהבגדים, ו..." קולה נשבר והיא השתדלה בכל כוחה שלא לבכות שוב.

"את יכולה להתמודד עם זה. את הבנאדם הכי חזק שאני מכיר. אלו רק פאות ובגדים-"

"אלו לא רק פאות ובגדים!" היא קטעה אותו. "יש לזה חשיבות עבורי. זה משהו שאתה לעולם לא תבין. אני לא חושבת ש'האדם הוא זה שעושה את הבגד'. לא, הם היו חלק מהאישיות שלי, מה שעיצב אותי. יש להם חשיבות כל כך גדולה עבורי ועכשיו הם נלקחו..."

ברגע מסוים בו נאו הביט בפניה, היא נראתה לפתע חסרת הבעה. לאחר שנרגעה קצת מהבכי השתלטה על פניה הבעה אדישה. משהו בחוסר התגובה שלה הזכיר לנאו את מורן, והדבר כל כך לא הלם אותה וכל כך לא התאים לאלינה שהכיר עד כה, שזה אפילו מעט דחה אותו. הוא מצא את עצמו נגעל מהצורה בה דיברה על רכוש כאילו הוא כל עולמה. הוא כעס עליה, כי היא הייתה הרבה יותר מסתם ילדה יפה עם בגדים יפים ושיער יפה. הייתה לה אישיות גדולה בפני עצמה.

ובזמן שחשב על כך, לראשונה ראה אותה נאו בבגדים צבעוניים שלא נראו מתאימים לה. היא חבשה כובע כחול גדול מעל לשיער בלונדיני שגזור בצורה לא אחידה ולא מקצועית. השיער היה פרוע ופנה לכל הצדדים, וכשנאו הפסיק להתרכז בו הוא ראה את אותו חוסר הבעה בפניה. היא לבשה חולצה אדומה עם נקודות לבנות וסרט לבן קשור עליה, ולרגליה חצאית סקוטית בגוונים ירוקים, גרביונים ורודים ארוכים עם הדפסי לבבות ונעלי ספורט כחולות.

היה לה תמיד הכישרון לקחת בגדים שנראים לא קשורים אחד לשני, ולגרום להם להיראות כל כך מתאימים ברגע שהם עליה. הפעם הם לא התאימו, ונאו כמעט האמין לרגע בדברים שהיא אמרה, שאולי בכל זאת הם לקחו את האישיות שלה, הם לקחו את אלינה המאושרת שתמיד נראית ללא-רבב. אבל רק כמעט. כי בסופו של דבר ידע שיש בה הרבה יותר מזה.

נאו המשיך ללטף את ידה בניסיון לנחמה, אך הוא היה מאוכזב. שתי החברויות הראשונות שבנה במחנה הזה התפרקו לנגד עיניו. תום לא רצה לדבר איתו יותר, ולמרות שזה היה הדדי, עדיין היה קשה לנאו לעכל את זה שלא יצחקו יחד בחדרם עד לשעות המאוחרות של הלילה. ועכשיו גם אלינה נלקחה ממנו, כי היא הוכיחה לו לראשונה שהיא בכלל לא מה שחשב שהיא. הוא רצה להאמין שבמקרה שלה, זו הטראומה ממעשיו של סל ששברה אותה זמנית. הוא רצה להאמין שהיא תתעשת בקרוב ותצחק שוב ותגיד שהכל בסדר. במקרה של תום, הוא רצה להאמין שזו הייתה אשמתו שהוא פגע בנקודה רגישה כשדיבר על תורן, ושבקרוב הם ישכחו מזה והכל ישוב להיות כשהיה.

יותר מכל, הוא רצה להאמין שיצא מכאן בקרוב. מהרגע בו הבין שאולי בכל זאת הכל מתחיל להתמוטט סביבו, החברויות והאנשים והשיעורים, כל מה שרצה להאמין בו הוא שלעזוב את המחנה זו משימה אפשרית.

-      -      -

למה מורטון? כי זה השם של דוגמן הבית החדש והדני (!) של גולף. התאהבתי בו ממבט ראשון. אמא שלי חושבת שהוא נראה כמו גמד מוזר. לי הוא מזכיר את התיש-אדם מנרניה (שכחתי את שם היצור, לעזאזל). אבל לדעתי המראה המתוייש (?) הזה כל כך חמוד!!!
(אל תשאלו למה לקחתי שם של דוגמן חמוד ושמתי אותו על מדריך בישול מרושע. פשוט רציתי את השם)

-אגב, קטיה חייבת לי ציור, רמז רמז-

שלכם, ויטמינצ'יק. או כמובן -

(קרדיט ל-Groovy-Designs המאאגניבה)