הופכת עולמות

קראתי את הפוסט הזה במומלצים, על הילדה הזאת, בת ה-16, שחוששת שהיא נכנסה להריון.

ואז נזכרתי... רגע, לפני הכל- כמה עובדות עליי ועל היחסים שלי עם החבר:

1. אני לוקחת גלולות וליתר ביטחון אנחנו תמיד משתמשים בקונדום.

2. הוא אדם תומך והקשר שלנו מאוד פתוח ובנוי על אמון הדדי.

3. שנינו מאוהבים אחד בשנייה וערים מאוד לצרכים אחד של השנייה.

פעם אחת, בזמן ש... עשינו את שלנו- הקונדום נקרע. לא כל כך נורא, נכון? אני הרי לוקחת גלולות. אז זהו- שבדיוק באותו הערב שכחתי לקחת אחת. אופסי.

הסיכויים כמובן היו מזעריים, אפילו אפסיים הייתי אומרת. אבל זה לא מנע ממני להיכנס ללחץ לא רציונאלי ולפאניקה שעוד לא נתקלתם בה. אני זוכרת שהיה לי קשה להרדם באותו הערב. בכיתי נורא... פחדתי כל כך. הוא חיבק אותי וניסה להרגיע- אבל כמובן שלא הייתי מוכנה להרפות. הפחד גבר על ההיגיון ואני לא הפסקתי לחשוב...

לחשוב על מה יקרה אם. מה יקרה אם נכנסתי להריון? לעשות הפלה? בטח שלעשות הפלה! אני בחיים לא אביא תינוק בגיל הזה! למסור אותו לאימוץ לא בא בחשבון. בשום פנים ואופן לא. כשאני אביא ילד אני אהיה שם בשבילו, אני אגדל אותו על פי הערכים שאמצא לנכון, אדאג שלא יחסר לו דבר אבל שלא יהיה מפונק מדי. שילמד ש"לא" זה "לא", אבל שעדיין אפשר לבקש מאמא שתקנה לו סוכרייה במכולת. אדאג שהוא יקום כל בוקר לבית הספר, אפילו אם לא ממש יתחשק לו והוא יעשה לי פרצופים של "אני לא מרגיש טוב". אני אדאג שהוא יעשה שיעורים, אבל שלא יזניח את חיי החברה שלו. שיעשה ספורט. נצא לטיולים ביחד. נלך לגן החיות. ללונה פארק אולי. אני אקנה שערות סבתא, אפילו שזה נורא דביק. וכשהוא יגדל, אני אאלץ לשחרר אותו. אבל הוא ידע שהוא תמיד מוזמן לחזור הביתה, לאמא שלו שכל כך אוהבת אותו ומחכה לו. ויודעים מה עוד? לכל אורך הדרך יעמוד לצידי אב אוהב שידאג לילד המשותף שלנו. שיהיה השותף שלי לחיים, שיקשיב לי, שיאהב אותי, שיכבד אותי, שיתמוך בי כשקשה. יחד אנחנו נגדל את הילד היפה שלנו.

איך אני יכולה למסור את הילד שלי למשפחה אחרת? לאמא אחרת, שתגדל אותו בצורה שונה לחלוטין ממני? שלעולם לא תוכל לאהוב אותו כמו שאני, אמא שלו, שסחבה אותו ברחמה במשך תשעה חודשים תמימים, תאהב אותו. בחיים לא. אף אחד לא ייקח ממני את הילד שלי.

מצד שני, אני לא אביא ילד בגיל כל כך מוקדם. יש לי עוד את כל החיים שלי לפניי. עדיין לא סיימתי תיכון. עוד אין לי תעודת בגרות. לא יגייסו אותי לצבא. אני לא אוכל ללמוד באוניברסיטה. לא יהיה לי מקצוע. אני לא ארוויח כסף. אני אאלץ להיתמך על ידי ההורים, שצריכים גם לדאוג לעצמם ולאחי הקטן. ומה יהיה על הילד? לאיזה מין בית ספר אני אוכל לשלוח אותו? איפה נגור? איך אני אדאג לו לאוכל? לבגדים? למשחקים? אהבה תהיה לו- אין ספק- אבל האם אני רוצה שזה כל מה שאני אוכל להעניק לו? עם אהבה לא קונים אוכל ובגדים. גם לא בית, לצערי הרב. לא. לא בא בחשבון. אני לא מביאה את הילד היקר שלי לחיים כאלה. אין מצב.

אז מה נשאר לנו בעצם? זה נכון. הפלה. אמנם לא הפתרון הכי טוב בעולם, אבל בהחלט מנצח את האלטרנטיבות. ולכל האנשים הנחמדים שחושבים שלעשות הפלה זה לרצוח את התינוק שלי (או "אורגניזם חי" כמו שהם כל כך אוהבים לומר כדי להישמע חכמים. מה שאגב לא ממש עוזר להם כי עם כמה ש"אורגניזם" נשמעת להם כמו איזו מילה מפוצצת שגורמת להם להישמע אמינים יותר, הם סתם נשמעים כמו ילדים בני שש שחוזרים כמו תוכי על מה שהם שומעים מאחרים, מבלי להבין את ההגיון, אם בכלל יש כזה, מאחורי המילים. סליחה על החפירה, הם פשוט נורא מעצבנים אותי)- אין לכם מושג על מה אתם מדברים. בשלב שבו מבצעים הפלה, ה"עובר" אינו אלא אוסף של תאים. בלי מודעות. בלי מערכות עצבים. בלי איברים מוגדרים. בלי יכולת קיום עצמית. בשלב הזה אני חושבת שאפשר לקרוא לעובר הזה באותה מידה "רגל" או "יד". אם מישהי תקום בבוקר ותרצה שיכרתו לה את היד, מישהו יעיר לה? אני לא חושבת. אותו דבר כאן. אלה אמנם תאים שנושמים, אבל אוסף התאים הזה (שהוא, כאמור, עדיין לא התפתח לעובר) לא מרגיש דבר ולא מסוגל להתקיים בזכות עצמו. הוא חלק מגופה של האם. אפילו לא איבר, זו הייתה כמובן רק דוגמה קיצונית.

אז כן. אם חס וחלילה היה קורה אסון והייתי נכנסת להריון (אסון בגיל הזה. בכל גיל אחר שבו האם בשלה וההריון מתוכנן, כמובן שהוא מבורך)- האופציה היחידה שעומדת לנגד עיניי היא הפלה. לא החלטה מובנת מאליה, אבל החכמה ביותר, לדעתי, עבור העובר העתידי שלי.

מצטערת על החפירה, אבל הייתי חייבת להוציא את זה- זה היה תקוע לי בחזה כבר המון המון זמן.

הקנאה הזאת מה זה לא עושה לי טוב. באמת שלא. ואני בכלל לא מבינה מה הקטע שלי- למה לעזאזל אני מקנאה? אני הרי *יודעת* שהוא אוהב אותי.

אני *יודעת* שזה נגמר ביניהם ממזמן. הרבה לפני שאני הגעתי.

אז למה לעזאזל אני מרגישה כל כך מאויימת?

בטח כי היא כל כך פאקינג מושלמת. גם יפה, גם חכמה, גם חייכנית, גם חברותית... סיוט חיי.

אני גם ככה בתהליכים של שיקום הביטחון העצמי הלוקה בחסר שלי. אני גם ככה שונאת את עצמי ומתאמצת למצוא את הדברים הטובים בי. ועד שזה קורה- היא צצה לה משום מקום ומוכיחה כמה שהיא יותר טובה ממני. נמאס לי מהשלמות המרגיזה הזאת שלה. שתיעלם כבר.

למה הוא היה חייב להישאר איתה בקשר? הוא חייב להפסיק להיות כזה איש טוב ואכפתי. יא אללה שלו, שייתן לי קצת נחת! בבקשה! אני לא יכולה לראות אותם מדברים. יש לה יתרון עליו- היא זו שנפרדה ממנו. היא, היפה המושלמת הזאת, שזרקה אותו בקרירות בשביל מישהו אחר (שזרק אותה מאוחר יותר. ולמי היא באה לבכות? נכון! לחבר הפראייר שלי).

איך אני יכולה להרגיש בטוחה כשהיצור המושלם הזה שהחבר שלי כל כך אהב עדיין בסביבה? איך אני יכולה לדעת שהוא אוהב אותי ושגם אם היא פתאום תגיד לו שהיא רוצה אותו אז אין לה סיכוי כבר, כי הוא איתי? אני לא. אני מפחדת שזה יקרה מתישהו. אני מפחדת שהיא תקח אותו ממני.

אתה שומע, ילד? אתה מכאיב לי. נורא. אני שונאת אותה. אני שונאת את איך שהיא פגעה בך. אני שונאת את זה שאתה עדיין מדבר איתה. את זה שאתם עדיין בקשר. אני שונאת את הקנאה הזאת. אני שונאת את האיום שאני מרגישה כשהיא בסביבה. אני שונאת את עצמי. בעיקר כשהיא עומדת לי מול העיניים. ועוד איתך.

די כבר. כואב לי.

(מצחיק, רק עכשיו גיליתי שפספסתי את יום הולדת השנה לבלוג שלי. אני חייבת להפסיק לנטוש אותו ככה).

את פשוט ילדה מטומטמת.

למה לא יכולת להתברך בכישרון שאשכרה יעזור לך בעולם הזה????