אם יש משהו שאני לא מאמינה בו במצבי זה בכדורים נגד דיכאון או משהו כזה. מילא אם הייתי מזיקה או מסוכנת לסביבה, אבל אני "יכולה לפגוע" רק בעצמי(למרות שאני לא רואה בהרזייה פגיעה...) ועכשיו הפסיכיאטרית החליטה להעלות לי את המינון. ואני מתנגדת לזה, ואני שונאת את זה. ואני לא מאמינה שזה מה שיעזור לי, ואני לא מאמינה בזה באופן כללי, כי למרות שזה לא עוזר לגמרי, אני פשוט לא צריכה את זה.
זה נגד הטבע,זה נגד ההשקפה שלי בקשר לשימוש בכדורים. זה לא שאני חושבת שצריך להמנע משימוש בכדורים באופן כללי, אני פשוט מעדיפה להמנע ממנו, במיוחד כי אני לא חושבת שאני במצב שמצריך טיפול תרופתי.
ובשבועיים האחרונים צצות מחשבות על התאבדות או לחתוך ורידים או לפצוע את עצמי, או לנסות להבין מה יש לי, מי אני בלי המחלה, ומה החיים שלי שווים בכלל ? ורוב הזמן התשובות לשאלות והמחשבות האלה הן שבלי המחלה שלי-אני כלום, שחוץ מהמשפחה שכבר חונקת וחברות בודדות מאוד שתומכות בלי-אני לבד, ושאם אני אתאבד או אפצע את עצמי,זה לא משנה-כי אין יל מה להפסיד,כי אין לי כלום. כי אני מנסה להשתלב, ואני לא מרוצה ומסופקת ממה שאני משיגה, כי אני מתחברת לחברה רעה,הרסנית ומזוייפת ולמרות שאני מודעת לכל הבעיות שבה אני לא נרתעת וממשיכה לנסות להכנס אליה. זה כל כך ברור לי,כי אני מכירה את עצמי כל כך טוב, שעד שאני לא אשיג את מה שאני ארצה למשל לרדת למשקל של קידומת 3 או להשתלב בחברה הזאת בצורה דומיננטי וכולם ידעו מי אני, אני פשוט לא אניח לעצמי. אני לא אוותר, אני פשוט אהיה כפייתית.
התחלתי השבוע את הטיפול הפסיכלוגי, אני מקווה שהוא יעזור במשהו, ועוד מעט אני אעבור באופן מטיפול באישפוז יום לטיפול במרפאה שמתמחה בטיפול בהפרעות אכילה ויש בה טיפול משולב של דיאטנית,פסיכולגית, פסיכיאטרית ומדי פעם יהיו לי ביקורות אצל הרופאה באישפוז יום. מה שכן, הרבה יותר פשוט לרמות שם בשקילות, ולרדת במשקל, כי אין להם בדיקה של נוזלים או בדיקות שתן שבהן אפשר לראות אם אני מקיאה או עושה ספורט. אז הבטחתי לעצמי לנסות להתגבר על הגועל והדחיה מאוכל ולהתאזר בסבלנות כי ברגע שאני לא אלך לאישפוז יום כל שבוע-שבועיים אני אוכל לרדת לפי השאיפות שלי ואף אחד לא יוכל לעצור אותי.
אחרי ירידה ל50 ק"ג חזרתי ל52 עם תפריט ע-צ-ו-ם.
הו, הגועל. פשוט מספר דוחה. ערמת שומנים.
גועל נפש.
העצמות שלי נעלמו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NOT THIN