הטימטום של המחלה משתלט על המוח,הנפש והגוף-שוב.
ותמיד הדחף של איך לקצץ בכמויות,איך להחביא, איך לעשות ספורט מתחת לאף שלהם, איך להיות 51, ולהשאר ככה כי המספר הזה נותן לי סוג של ביטחון לא מובן. במשקל הזה אני תסכלת במראה, ולא שונאת בצורה בלתי נסלחת את הגוף. כמובן, שאני לא סולחת לעצמי על איך שהוא נראה, שהעצמות שוב נעלמות לי מתחת לכל השומנים, שיש בטן לתפוס ורגליים שמנות ולא מוצקות.
ועם כמה שהאשמה שאני יורדת במשקל או "אוכלת" בבית הספר, מקננת בי וממש לא מרפה, אני לא מסוגלת לאכול את הכל כמו שצריך, אז בשביל לצאת ידי חובה אני נותנת ביס בכל דבר וזורקת, במיץ נותנת שלוק ושופכת.
לא מסוגלת להתמודד עם זה שאני עולה, שאני ניראת "נורמלית" לפי מה שהם אומרים, או במילים שלי-שמנה. לא יכולה לסבול את זה שהעצמות שלי לא בולטות. לא יכולה להפסיק לבכותכ שאני רואה איך הגוף שוב מקבל צורה עגלגלה ולא שטוחה וחסרת צורה כהרגלו.
ואת כל הבלבול, הייאוש והתסכול הזה אני מנתבת לדברים שהכי קל לי להאשים ולהתנחם בהם-בנים. וזה הורס אותי, גם ככה המצב שלי לא טוב. אני יודעת שיחסית, אני במצב טוב, יחסית לעצמי, ויחסית לחולות אחרות. אבל כל פעם שאני רואה את הבבואה השמנה הזו במראה הדמעות עולות שוב, ואני עוצרת אותן כי בסופו של דבר, אני צריכה להראות לכולם שהכל בסדר. שחזרתי לעצמי, שאני שמחה ומחייכת שוב.
אבל אני אף פעם לא מרגישה שלמה. לא ב52 הנורא הזה, ולא בשום מספר אחר. ב51 אני מרגישה בטוחה. לא שהגעתי לרזון הרסני, או שזה מצב שהרופאה תחליט שאין שום שיפור, מצב שאם אני אראה שטוב לי, אולי יוותרו לי על הקילו הנותר.. ומצב שני, זה פשוט לא מספיק.
ואם כמה שהחשיבה הזו טיפשית,מטומטמת והרסנית בצורה בלתי רגילה, אני יודעת שאני לא אצא מהמחלה הזו עד שאני לא אדע שהגעתי למקום הכי נמוך שיכלתי להגיע אליו. להוכיח לעצמי, שאם הייתי רוצה, ולא היו אנשים בדרכי- הייתי יורדת עד שהמצב היה כמעט בלתי הפיך. זו חשיבה נוראית, ומצד שני, היא פשוט אף פעם לא מרפה.
אני שונאת את הטיפול הזה, מה עשיתי ?
הלוואי שהייתי יכולה לחזור ליום שבו פתחתי את הפה וסיפרתי למישהו.
כמה טימטום היה לי שהחלטתי לצאת אחרי שנים של שתיקה?
אחרי ילדות של מודעות לקלוריות,שומנים וכולסטרול?
מה קרה לי ? למה נשברתי?
אם הייתי ממשיכה עוד קצת, הייתי מגיעה לשם..
ועכשיו, אני סתם מתחבטת לכאן ולכאן..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NOT THIN