-"את רק מתלוננת כל הזמן" אמר לי הגרוש שלי כל הזמן,
- "אולי תפסיקי להתלוננן כבר" אומר לי זה המיועד לתפקיד הבעל בפרק ב' בחיי (כרגע בכל אופן...)
-"אמא אולי תפסיקי כבר לצעוק כל הזמן" אמרו לי שלושת ילדי אתמול "כל הזמן את רק צועקת עלינו"
-"כי אתם כל הזמן רבים" עניתי להם בצרחה " ועכשיו עופו לחדר שלכם, הראש שלי כבר מתפוצץ מכל הרעש הזה"
-"וסדרו את החדר שלכם" המשכתי לצרוח "ואחכ פיז'מה ולישון" " ותעיפו כבר את הכלבה מפה היא כל הזמן הולכת אחרי"
-"אבל אמא עוד לא אכלנו" הם מתבכיינים
-"אין אוכל" צרחתי חזרה המשכתי והלכתי למטבח להכין להם פסטה...
מתי הפכתי לאמא כל כך עצבנית, מרירה, צרחנית, כועסת על כל העולם..
ילדים מסכנים הם רק חזרו מאבא שלהם, אחרי שהיו אמורים לבלות איתו יומיים וזה התקצר ליום מקוצר, ושבמקום להביא אותם בשמונה זה הפך
לשבע, וכבר משתיים בצהריים קיבלתי הודעות ממנו באיזו שעה הכי מוקדם אפשר להחזיר את הילדים כי יש לו משהו חשוב לעשות...
אז אחרי שכל החודשיים של החופש הגדול אני על תקן של קצין תרבות, כבר יוצאת מדעתי, לא יכולה לעבוד כי אין מי שישמור עליהם,
אבא שלהם עובד וזה חשוב מאוד, אין לו אפשרות לקחת אותם בחופש הגדול, אולי בספטמבר...(תודה רבה באמת ...)
אז אמא סופגת...
וסוף שבוע האחרון אחרי שבניתי על קצת שקט ושלוה אחרי חודשיים שבהם טסתי עם הילדים לישראל לבד, רצתי איתם לפעילויות, כעסתי, התעצבנתי,
התעייפתי, זהו הגיע הרגע, חוזרים לצרפת ואבא אמור סוף סוף לבלות איתם סוף שבוע שלם, שזה אומר שישי, שבת וראשון לפי המסורת החוץ לארצית
של הורים גרושים...
חיכיתי חיכיתי, דמיינתי לי את עצמי קמה בלי צרחות בלי " אמא אני רעב" בלי טלויזיה נון סטופ, בלי ריבים
קצת את הטלויזיה לעצמי
מה ביקשתי? יומיים ..
אז זהו שלא
אז במקום שישי בצהריים זה הפך לשישי בשמונה בערב, ובמקום ראשון בערב זה הפך לשבת אחר הצהריים..
סיימתי לנקות את הבית מכל הלגלן של אתמול והילדים כבר חזרו, כל הפנטזיות שלי על סוף שבוע של סרטים וגלידה עם עצמי נמוגו...
הילדים חזרו בצעקות ו"אמא התגעגענו"
ואני לא ממש שמחתי כי אני עייפה כי רציתי קצת לנוח, כי לא הספקתי, כי אני מרגישה אובר, יותר מדי, מן מועקה כזו בגוף
אז צעקתי עליהם שוב, והתלוננתי לגרוש שזה לא בסדר שהוא עושה מה שבא לו...
וכשהמיועד לפרק ב' התקשר, התלוננתי גם שאין לי כח, ואני עייפה והילדים צורחים ובלה בלה
הוא כמובן אמר שאני כל הזמן מתלוננת, ו" מה את לא שמחה לראות את הילדים שלך..?"
"ואולי נעשה משהו עם הילדים שלי מחר?"
לא, ממש לא בא לי לראות עוד ילדים עכשיו...והוא כמובן נעלב, כי אלה הילדים שלו ( שהוא רואה פעם בשבועיים ...)
ואני רק רוצה שקט, וסרט וגלידה ואף אחד לדאוג לו רק לעוד כמה שעות...
אבל אחכ אני מייסרת את עצמי על המחשבות האלה, שומעת מאנשים "תראי כשהילדים עוזבים את הבית, יש הרבה שקט, לא כייף.."
-" תשמחי שיש רעש בבית, אחכ תתגעגעי לזה..."
ואני מרגישה רע על זה שאני רוצה שקט, כי ילדים זה שמחה...וברכה...ואושר..
מתי הפכתי לאמא כזאת ? שצורחת שינמיכו כבר את הטלויזיה, שנמאס לה מהכלבה כי אין לה כבר להוריד אותה שלוש פעמים ביום...
שלא מסוגלת לראות אותם מול כל מסך שהוא, שרוצה רק שיתנו לה להתבטל מול מסך שהוא...
שצורחת וצורחת וכועסת ומענישה...
ובאמת אני לא באמת רוצה כל הזמן שקט בבית, רק לפעמים, קצת, כי אני כבר מותשת,
נמאס לי להיות אמא צרחנית, שמתלוננת כל הזמן..
אני רוצה להיות שמחה בילדים שלי, להרגיש מאושרת איתם, לעשות איתם דברים כי כייף ולא כי צריך להעסיק אותם
הזמן טס, הילדים גדלים ואני ממשיכה לצרוח ולהתלוננן ובתכלס אני לא ממש נהנית כשאני יוצאת איתם למקומות
מרגישה כל הזמן לבד לבד לבד איתם, מרגישה מותשת מהחיים
ואחכ מרגישה רגשי אשמה על זה שחשבתי ככה על הילדים שלי ...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
