תשעה באב נכנס. אווירת הנכאים מזדחלת אט אט לבית.
לא רציתי בכך.
לא רציתי לא לרצות בכך.
תשעה באב זהו זמן לאבל, עלי להתאבל.
לא ידעתי כיצד אוכל להתאבל. מה, לשבת ולבכות בחדר? לא, אני ארגיש מגוחכת.
ואז, עלה בדעתי הרעיון הנפלא ביותר- התבודדות.
מעולם לא ניסיתי זאת. אני אמנם חסידת ברסלב, אך רק בשנה האחרונה הפכתי לכזו.
לא ידעתי כיצד לעשות זאת. תהיתי האם לעיין בכתביו של הרבי מברסלב, ולבסוף החלטתי שלא.
אעשה זאת בעצמי, אם אצליח- אצליח. אם לא- אז לא.
יצאתי החוצה. תהיתי היכן אוכל להתבודד בקיבוץ קטן כמו זה. תיארתי לעצמי שמוטב שאמצא מקום טבעי ככל האפשר, כך אוכל להתחבר לטב ולה' בו זמנית.
בכל מקום היו אנשים. בדשא הגדול שליד חדר האוכל, במועדון (שם חגגו כמה בני נוער במסיבה גדולה. כמובן, אחרי הכל מדובר בתשעה באב), אפילו בדיונות.
פשוט הלכתי. הלכתי והלכתי, מחפשת מקום ריק מאנשים. היה מאוחר, בערך עשר בלילה. ובכל זאת- כל הקיבוץ המה באנשים, שהחליטו לצאת ולבלות דווקא בליל צום תשעה באב. צום המיוחס לכל היהודים. צום המזכיר לנו את עצם היותינו נטולי משיח, נטולי אחוות-עם, נטולי... אמונה.
לבסוף מצאתי חלקת דשא עלובה בקצה הקיבוץ. לא נורא, היא הספיקה לי.
נשכבתי על הגב, הבטתי בכוכבים, ואז בלי התרעה מוקדמת, מבלי שתיארתי לעצמי מה עומד לקרות- התחלתי לבכות.
עד עכשיו אני לא יודעת על מה בכיתי. אני מניחה שהתחננתי למשהו. אולי למשיח, אולי לבית מקדש שיבנה במהרה בימינו, אולי לאמונה של כל העם בה', אולי להשמדת שנאת החינם והאיבה ששוררת בין כל המגזרים ובעלי הדעות בישראל.
אנחנו עם אחד.
הצלחנו לשרוד כנגד כל הסיכויים במשך אלפי שנים.
אנחנו העם הנבחר.
למה להרוס הכל בגלל... בגלל... בגלל מה? למה לנו כל המלחמות הפנימיות הללו?
תפסיקו, אני מתחננת בפניכם.
אם אתם באמת מאמינים בקב"ה, לפחות.
אם אתם לא מאמינים, תקנו גם את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
