שישי עצל. אני שכובה על הספת במרפסת, אוכלת בן&ג'ריס וקאמל מדיום לארוחת ערב

וחושבת על כמה אנחנו מאכזבות אתכם.

מתחילות בקול תרועה רמה ופורשות, ואפילו לא הגענו לשיא.

אז הנה, אני תורמת את חלקי, לא לפני שאצהיר קבל עם, עדה ופצפונת:

הפוסט הבא יהיה שלך.

שנתחיל?

את הפקח הכרתי דרך ידיד טוב.

הימים היו ימי הצבא, ונפגשנו לראשונה בנסיעה שגרתית ברכבת.

כיוון שהוא גר בעיר מפוקפקת בצפון (הערת המחברת: יש עיר בצפון שהיא לא מפוקפקת?),

יצא לנו להיפגש לא פעם במסיבות בסופי שבוע.

האינטרקציה בינינו הייתה מסתכמת ב"היי, את האוחזת, ידידה של ***", והשקת כוסות בירה.

והוא היה כל כך יפה.

גבוה ושזוף, וכל כולו זועק גולש אוסטרלי.

ואז הגיעה המסיבה.

אני קוראת לה המסיבה, כי היא נכנסה אצלי לפנתיאון "לילות שלא מדברים עליהם לעולם".

הפנתיאון, אגב, מכיל בתוכו את המסיבה הזאת בלבד. שלא תגידו שאני לא לומדת מטעויות.

המסיבה הייתה מסיבת בריכה עם אלכוהול חופשי כל הלילה.

ואני, חיילת ותיקה, אחרי סגירה של 28 ימים, כשעוד 21 לפניי, צהלתי כאסי דיין בבית המרקחת הקרוב.

החזקתי שתי כוסות בכל רגע נתון, וזה הלילה היחיד בחיי שאינני זוכרת בברור.

מפה לשם, הוא היה שם. מפה לשם, התחלנו לרקוד.

נקסט ת'ינג יו קנואו, אנחנו חונכים את החורשה הקרובה.

-פאוזה-

עובדות מרתקות על האוחזת:

1. אני אלרגית לחתוליםץ

3. אף פעם לא הייתי בחרמון.

3. זה היה הסטוץ הראשון והאחרון בחיי.

-המשך-

לזכותו של הבחור יאמר שסקס כזה אחרים לא נתנו לי גם במיטת קינג סייז.

אחר כך הוא ביקש את הטלפון שלי ואני אמרתי שאין צורך. שנינו יודעים שהוא לא ישתמש בו.

הבוקר שאחרי היה קשה, פיזית בעיקר.

חוץ מתופים שהלמו בראשי, גיליתי שנפצעתי בצור די רצינית בכפות הרגליים, כזאת שמנעה ממני ללכת במשך שבוע.

מסקנות, תובנות והארות:

-קחי איתך תמיד שמיכת פיקה בתא המטען. אין לדעת מתי תזדקקי לה.

-שווה לשמור על קשר עם בחורים מערי פיתוח בצפון. למקרה שתחפצי במנת קראק ביום מן הימים, כדי לשכוח את הלילה ההוא בחורשה.

בברכת "תוהה מה יותר עגום, מצבי הפיננסי או התזונה הלקויה שלי",

שבת מלכה לכולנו.