 כינוי:
MadHatter בת: 29
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2011
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2011
The Adventures of Rokil & Donisha Chapter Two.
אחח. אני באמת צריכה תוכנה שתערוך לי את המבנה של הטקסט.
בכתבן זה נראה אחלה.. בבלוג זה לא X[
פרק מעבר שכזה.
הוא פתח את עיניו והביט סביבו. לכמה רגעים הוא לא זיהה את המקום שבו נמצא, ואז הכל חזר אליו. אוהל, אלפית, אנשים חדשים ומקום חדש. הוא יצא מן האוהל והביט סביבו,
המחנה היה ריק פרט לאלפית ולעקרב. דוניאשה ישבה מעל העקרב והם שוחחו. הוא הבחין שהעקרב הרבה יותר גדול ממה שהוא היה אתמול בלילה, מספיק גדול כדי שאלפית כמותה,
אלפית יחסית גדולה תשב אליו ותראה קטנה. הם הבחינו בו ועצרו את שיחתם, דוניאשה חייכה אליו והזמינה אותו להצטרף, הוא היסס לרגע אך הסכים.
"אתה גדלת מאתמול בלילה, אתה גורם לי להאמין שהמשפט תאכל ותגדל הוא אמיתי" עקץ אותו רוקיל.
העקרב נראה כמחייך, רוקיל לא ידע אם הוא באמת מחייך, מכיוון שבחיים לא ראה עקרב מחייך "אחת מהיכולות שלי היא לשנות את הגודל שלי, אני סופג לתוכי את החול על מנת להגדיל את שטח הגוף שלי."
רוקיל לא הבין, אך הנהן בהסכמה. "ואם אתה מתפלא איפה כולם" הוסיפה דוניאשה;"הם הלכו לעסוק במקצועות שלהם, ממכירה לצייד. היום הוא היום החופשי שלי לכן אני עדיין כאן, מכיוון שזה היום הראשון שלך,
לא הערנו אותך." הוא המשיכה להביט בו בכל הזמן שדיברה. רוקיל לא הגיב.
רוח חזקה החלה לנשוב, הם הבחינו מרחוק בכמה סופות חול, הצמחים אשר גדלו ליד הנער זזו בפראות. אדם נעץ בהם מבטים ועקב אחריהם בעיניו.
"אלכימאי אובססיבי שכמותך, אני מניחה שאתה כבר מתכנן מה לעשות איתם!" צחקה דוניאשה. הוא רק נד בראשו כתשובה.
"סלחו לי אבל, עקרב אלכימאי?" שאל אותם רוקיל מופתע, הוא ניסה לתאר בראשו איך העקרב מכין דברים בעזרת זנבו, מה שגרם לו לחייך בטיפשות.
שניהם שתקו למספר דקות. המבט של שניהם נהפך למעט קודר, אך לבסוף אדם דיבר;"פעם הייתי בן אדם, אלכימאי מורשה מתאם השלטון, הייתי האלכימאי הראשי שמה."
רוקיל הרים את גבתו. אדם המשיך;"יום אחד המשמר בא אלי עם הצעה משונה." הוא הפסיק לכמה דקות, עיניו השחורות נפערו בכאב בזמן שהזיכרונות רצו במוחו.
"ראיתי מולי נערות עם פצעים, לאחת צמחו אצבעות נוספות, ורגלה נהפכה לזרוע של תמנון, עין אחת הייתה חסרה לה, השער שלה היה שרוף למחצה, השנייה הייתה מלאה בסימנים כחולים וסגולים
על גופה, תחבושות מלאות דם כיסו חלקים אחרים בגופה, לה היו חסרות שתי העיניים, לא היה לה שיער מלבד כמה שיערות בודדות באמצע הקרקפת, נראה ששיערה נתלש מראשה בכוח.
דבר משותף היה לשתיהן - צבע העור שלהן היה אפור, והעין שהייתה לבחורה הייתה אדומה, בירור שלי לאחר המקרה גילה שגם לשנייה. האוזניים שלהן היו ארוכות, אך לא באורך של אוזני אלף,
מעוקלות כלפי מתה בקצה שלהן. העור שלהם היה שונה מעור שאנחנו מכירים, שערות צמחו עליו בכמויות, בצבעים אדומים, המרקם שלו מחוספס ודומה יותר לאבן, ולשתיהן היה זנב. לבחורה הראשונה
הזנב היה חתוך למחצה. לשנייה רק שרוף בקצוות. הן היו גזע שלא הכרתי, ועד היום אין לי מושג מה סוגו. המשמר סיפר שהן בנות לבוגדים, אנשים אשר מסרבים להאמין באלים שלנו ובמלכה, אשר פעלו נגדה,
ועכשיו הן משמות כיצורים לניסוי, כל מה שקרה להן היה תוצאה של ניסויים מאלכימאים אחרים. הסיבה היחידה שלא קיבלתי אותן בשלמותם, הייתה כי לא הייתי באותה תקופה, יצאתי לחקור.
תחילה סירבתי, אך הם הוציאו צו שמראה שזאת פקודה מן המלכה לנסות עליהן דברים גם בידע שזה יגרום למותן. למזלן הן בכלל שרדו כדי להגיע אלי. תוכנית רצה במוחי והסכמתי, בנוסף ביקשתי שישאירו אותי לבד.
זוג הצעירות רעדו מולי והחלו לבכות, מתחננות שלא אעשה כלום. הברחתי אותן בדרך לא דרך, זייפתי בעזרת יכולתי סוג-של גופות, והגשתי אותם למשמר בטענה שזה הן. איני יודע איך הצבא גילה,
כנראה מתנגדי חקרו את השאריות על מנת לקחת את מקומי. את משרתי איבדתי והעונש היה שהביאו אלכימאי אופל שיהפוך את גופי לעקרב, ושילחו אותי מן המקום. עד היום אני במסע לחפש את אותו הלחש,
דוניאשה היא ידידתי מאותה תקופה, סיפור ליום אחר. ביחד אנחנו מחפשים דרך להפוך את הדבר הזה, אני רק מקווה ששתי המיסכנות שרדו".
כשסיים את דבריו השתררה שתיקה ארוכה, כל אחד היה שקוע במחשבותיו עם מבט עצוב על פניהם. לבסוף רוקיל אמר;
"אני מוכן לעזור לכם לחפש את אותו הלחש, לי גם ככה אין מטרה מוגדרת בחיי, אני מנסה לחיות." הוא חייך בסיום דבריו.
העקרב הנהן וענה:"באנו לעיר הזאת, אני והיא, על מנת לבדוק את כל ספרי הכישוף שנמצאים פה, אמרת שאתה גנב מנוסה לא? לכן המשימה שלך תיהיה לחדור לספריית ראש העיר,
ולגנוב כל ספר של לחשים שתמצא שמה, למרות שאני בספק שבאמת תמצא משהו. הוא לא הטיפוס של כשפים. אך זה המקום האחרון שנשאר לנו לבדוק בו."
"ומה יקרה אחר כך?" שאל רוקיל.
"במקרה והלחש אינו, נמשיך לעיר הבאה, במקרה וישנו, מה טוב!"
דוניאשה שתקה במהלך כל השיחה, היא חיכתה שדעתו של העקרב תיהיה מוסחת, היא הבחינה שמצב רוחו טוב מכיוון שמצא עזרה, והחליטה לנצל את המצב,
היא ידעה את נקודות החולשה שלו, נגעה בהן על מנת להקפיצו וצרחה "רוץ! תמיד רציתי לרכוב על עקרב!"
אדם, שלא יכל לעמוד בשקט "תפסיקי את זה משוגעת אחת!"
"לא לפני שתרוץ!".
הוא נאנח, ומצא את עצמו מרכיב אותך לעבר הנהר, הוא הרגיש מושפל. אך צחוקה והחיוך שנמרח על שפתייה המתיק את תחושת ההשפלה שלו, מאחוריהם הזדחל רוקיל
"חכו לי!! לי יש רק את טומסון! והוא לא מספיק גדול לסחוב אותי זה לא פייר!" מאחוריו הוא יללה, הוא יסתובב וראה את הזאב של דוניאשה רץ ועוצר מלפניו.
"תודה" לחש לו רוקיל ועלה על גבו, למזלו הוא היה קטן מימדים ויכל לרכוב על זאב יערות. שניהם רכבו אחרי האלפית המשוגעת והעקרב האומלל לכיוון הנהר.
כשרוקיל הגיע לנהר, הוא ראה את דוניאשה יושבת למרגלותיו. הנעליים שלה היו זרוקות מאחוריה, ורגליה היו שקועות בתוך המים. העקרב ישב הרחק ממנה, נועץ בקשתית המשוגעת מבטים מחשידים.
הוא לא בטח בה כרגע.
כשהבחינה במבטו החושד, היא החלה לצחוק. "בדיוק כמו שהיית בן אדם, תמיד היה לך פחד מנשים חזקות! אתה כזה חנון של אלכימיה לפעמיים. קיוויתי שלפחות זה שנהפכת לעקרב יהפוך אותך לקצת גבר"
הוא האדים. "אוי די כבר! זה שאני עקרב לא משנה כלום, וזה לא קשור אלי את סתם.. היפראקטיבית!". הוא התרחק מעט כי חשש מתגובתה.
הוא החליטה להפסיק להציק לו בינתיים, והביטה לכיוונו של רוקיל. "עכשיו שעות הבוקר כמעט מסתיימות, עד שתגיע לליבה של העיר ארכדיה שעומדת מאחורינו יהיה הצהריים, בצהריים לרוב האנשים יש פגישות,
ילדים להאכיל וכו', אני מאמינה שהספרייה תיהיה חסרת אנשים ותוכל לפרוץ אליה."
רוקיל הנהן מקשיב בזהירות. היא המשיכה;"את המקום לא תצליח לפספס, ראש העיר של ארכדיה אם ידוע לך או לא, הוא בן אנוש מהצפון, משמה הוא לא כמו בני האנוש שאנחנו מכירים פה, כהה העור ושזופים מהשמש
של "המדבר הנצחי". הוא לבקן, בלונדיני ועיניו כחולות, ההפך הגמור מבני האדם פה. לכן גם בגדיו, וסגנון הבנייה שלו שונה. הבניין הוא ירוק, עשוי מהחומר הטוב ביותר, בוהק ויפה, נראה כמו בית אצולה של ממש.
בסגנון של בני האנוש מהצפון. משמה הוא שונה ממה שאנחנו רגילים לראות כאן, הוא לא נראה כמו הארמון של הנסיכים מבני הגזע הזה. בתוך אותו מקום ענק אמורה להיות הספרייה, בתור גנב מנוסה אני מניחה שתמצא אותה בקלות."
היא חייכה לעברו.
"בני אנוש מהצפון? יש כמה סוגים לדברים האלה?" הוא שאל.
"יש את הדרומיים, הצפוניים, המזרחיים והמערביים. מסתבר שמיקומם של בני האדם משנה את אורך חייהם, סוג הבנייה שלהם ואת המנהגים שלהם." היא משכה בכתפייה.
רוקיל רק הרים את גבתו, הוא מאולם לא חיבב בני אדם, וההיסטוריה שלהם לא עניינה אותו במיוחד.
היא הביטה בו במבט מטריד. "עכשיו לך, היזהר מהשומרים ותתפלל למזל טוב."
הוא לא הצליח להוציא מילה, העניים שלה הפחידו אותו יותר מידי. הוא תמיד פחד מהעניים המוזרות של האלפים. הוא רץ משם לארכדיה, העיר הגדולה ביותר במדבר הנצחי, שהשמועות אומרות
שמאז נברא העולם, האזור הזה תמיד היה מדבר פרט לנהר הארוך שחותך אותו.
הוא הגיע לשערי העיר מתנשף, השומרים עשו לו בדיקה קצרה ודחפו אותו מבעד לשער, לא הייתה להם סבלנות רבה. הוא מצא את עצמו נדחף בין מלא אנשים, מפלס את דרכו דרך ההמון.
למזלו היה קטן, ויכל לרוץ להם בין הרגליים. כמה אנשים נפלו בגללו והחלו להרביץ אחד לשני, כי חשבו שזה היה זה שהפיל אותם.
הוא הביט סביבו, בדוכנים, באנשים שצורחים עד צאת נשמתם בתקווה שמישהו יקנה מהם משהו, את הנשים הממהרות לחזור הביתה כדי שהגברים לא יגלו שהן עזבו.
הוא הבחין בהיותם בעלי עור כהה רק עכשיו, לעומתם העור שלו נשאר לבן. הוא משך בכתפיו והמשיך לחפש את הבניין הירוק, המרשים.
כשהגיע לאמצע העיר, הוא הבחין בין מספר בניינים נמוכים ורעועים, בבניין הירוק המרשים, עם עמודי שיש עצומים, מדרגות לבנות ויפיפיות, הקירות והדלות גם היו לבנים, לבן נקי שכזה בחיים לא ראה מימיו.
הגג של הבניין היה ירוק. וכך גם החלונות והסורגים שלהם. השומרים שהוצבו שמה תאמו את הבניין, המדים שלהם היו בירוק כהה ולבן בהיר כמו הבניין כולו.
הוא הבחין בילדה קטנה שיוצאת מהבניין וצועקת משהו בשפה שלא הבין, השומרים רצו לתוך הבניין במהרה וסגרו את הדלת אחריהם, הוא שמע את קול המנעול.
"עכשיו" לחש לעצמו בעודו מחייך חיוך זדוני.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
