הוא היה מאוד מרוצה.
נער, קצוות שיער בלונדיני חלק ומלא ברק נפלו במעין שובבות על מצחו, עיניו הכחולות והבורקות הביטו בפניה במבט כל כך חי ואוהב כשהחזיק את מותניה והיא חייכה אליו חיוך רחב. הוא יכל להישבע, קלישאתי ככל שישמע שליבו באמת ובתמים היה שלה.
בסך הכל היא הייתה בחורה צעירה, רק בת 17, והיא לא ידעה בדיוק מה היא רוצה או מה היא עושה ולאן היא הולכת, החיים הובילו אותה והיא הלכה בעקבותיהם, היא אהבה לאהוב ועשתה טעויות ולא הפריע לה שיש לה עוד כל כך הרבה ללמוד, היא חשבה שהחיים במירוץ הם משעממים בצורה נוראית ואימצה בזרועות פתוחות את הזמן ואת החוויות, כל יום וכל אדם, המציאות שלה הייתה מלאה בגילוי. אנשים היו מרתקים בעיניה.
היא הכירה אותו רק לפני חודש וכבר מאוהבים עד הגג, אהבה של זוג צעיר, נטולת מטענים, עוצמתית וגולמית כל כך.
הייתה להם תקופה יפה ביחד והיא נצרה בזיכרונה כל שנייה שבילתה בחברתו, הם אהבו בתשוקה, הוא סקרן אותה, היא אף פעם לא הצליחה לרדת לסוף דעתו, דרך מחשבתו הייתה מיוחדת, שונה, היא הייתה בטוחה.
אך דברים קבועים הפחידו אותה וזו כבר הייתה נקודת הסיום.
היא סיימה את זה יפה, כך היא חשבה, וכשחיכה לה מידי ערב מתחת לביתה היא הבינה לליבו וברוך ככל שיכלה ביקשה ממנו ללכת.
השעה הייתה 11 בלילה, היא חזרה מהעבודה במסעדה שעל הרחוב הראשי המקביל לביתה, הרחוב היה שקט והאור היחיד היה זה המעומעם של הירח המלא, רק מפעם לפעם הבהבה מנורת רחוב כבויה או נשמעה מכונית מרחוק.
היא הקשיבה לקול צעדיה העיקביים בעוד מחשבותיה נדדו הרחק כשלפתע בזווית עינה הבחינה בצל חולף מחצר הבניין לצדה.
"חתולים טיפשיים.." היא נבהלה מעט אך הסדירה את נשימתה שלרגע נעתקה, ממלמלת לעצמה בעוד היא ממשיכה ללכת ושבה למחשבותיה.
מספר דקות חלפו עד שהגיעה לחצר בניין הקומות של ביתה, כשפנתה אל שביל הכניסה שמעה יללה שהזכירה באופן מוזר בכי של תינוק, היא החישה את צעדיה אל הכניסה, חתול ג'ינג'י בעל פרווה מלאה עומד ממש בסמוך כשזנבו מופנה אליה, הוא ממשיך לילל ולפחות במרחק ראייה, ללא סיבה.
היא התכופפה אליו, מושיטה את ידה ללטפו אך הוא הסתובב בחדות והיא נרתעה, זוג חורים מדממים היכן שהיו אמורות להיות עיניים. היא יכלה להישבע שלרגע ליבה הפסיק לפעום ולא עברה שנייה עד שצלצול פלאפון נשמע מתוך התיק שלה.
בידיים רועדות היא ענתה לשיחה שהגיעה ממספר לא מזוהה ושערותיה סמרו לאו דווקא מהמשפט שנאמר אלא מהקול שלו שבקושי זיהתה, מהטון שמעולם לא שמעה, לא ממנו ולא מאף יצור אנושי אחר, "לקחת ממני הכל. ואני מבטיח שאם לא תמצאי את הדרך לאהוב אותי שוב, אני אקח גם ממך".
היא רצה לביתה מבלי לשים לב שהשאירה מאחור את הפלאפון שלה וגם את התיק ואת החתול המסכן.
מאותו היום הכל השתנה.
גבר, כבר לא בדיוק נער, קצוות שיער מלוכלך ולא ממש בלונדיני וכבר לא כל כך חלק נופלות במעין ייאוש על פניו עליהן ניכרות השנים. עיניו האפורות, נדמה היה שצבען הכחול והחי נסחט מהן בכוח, בוהות בארונית מתכת רעועה ונמוכה, צבועה בשחור מתקלף שהזכיר באופן מעורר רחמים במקצת את האדם שנעשה.
הוא רכן במאמץ אל הארונית ופתח את דלתה שהשמיעה קול חריקה שקט אך צורם לאוזניו בעודו נזכר שהפסיכיאטר שלו ציין בפניו שהכאבים שלו הם למעשה פסיכוסומטיים, למרות שהוא עצמו היה בחור די פרימיטיבי ולרוב לא האמין שכאביו, והוא ציטט לעצמו, 'נובעים מתוך כאב עמוק החבוי בעמקי תת המודע שלך איתם אינך מוכן להתמודד', "בולשיט..." הוא ממלמל.
מהארונית הוא הוציא קופסה, גודלה עשרים סנטימטרים על חמישה עשר אשר בניגוד מוחלט למראה הכללי של החדר ותכולתו הייתה בצבע לבן ומבריק, כאילו תוחזקה וטופלה מידי יום ביומו, הוא החזיק אותה כל כך בזהירות כאילו הייתה עלולה להתנפץ בין אצבעותיו בכל רגע נתון ובעדינות ככל האפשר הניח אותה על המיטה.
פותח בזהירות את הקופסה כשהוא יושב על הרצפה לצד המיטה, ניצוצות של כחול נדלקים בעיניו וחיוך נוטף טירוף נמרח על שפתיו ממש אפשר לומר "מאוזן לאוזן".
הוא הרגיש כל כך גאה.
הוא לקח את שהגיע לו והרגיש מאושר.
הוא לקח משהו שהיה שלה אבל בעצם היה אמור להיות שלו.
היא לקחה את שלו, ולמה שלו לא יהיה את שלה?
לשבריר שנייה אחת הוא היה בטוח ששמע את הלב שלה פועם שוב מתוך הקופסה.
הוא היה מאוד מרוצה.
______________
הקטע משתתף בתחרות סיפורי מתח ישראלים בבלוג כתיבה נוצרת,
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=13236299
לא כתבתי דברים כאלה שנים, אני קצת חלודה אבל ניסית(:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
