פואמות למגירה:)

לפני מספר שנים, בעיירה קטנה כמו זו,

ילדה אחת בכיתה י', התאהבה במבט ראשון.

הילדון נראה צעיר, אך עם זוג עיניים חודרות.

עיניו המיסו את המחסומים, והמיסו לבבות.

הילדה נשבתה בקסמיי עיניו השחורות.

אך לאור ביישנותה הרבה, לא הצליחה שלא להרפות.

היא ניסתה שוב ושוב להחזיר לו מבט,

אך מעוצמת מבטו, היא ברחה בחשש.

היא הייתה אז עם אחותה, שעקבה אחר הכל.

היא נעזרה באחותה, לוודא שהוא ממשיך לפזול.

היא התרגשה מכל רגע בו נפגשה עם מבטו

ועד לסוף המפגש, עדיין לא ידעה את שמו.

וכך ברחה היא כמאחרת מהאוטובוס הנורא,

ממנו ירד נסיכה המהולל, אך לא הלך לכיוונה.

וככה היא המשיכה בלי להעיף מבט.

ומאז אותו הרגע, ליבה נשבר מעט.

עצוב הוא הסיפור

כי סוף טוב אין לו.

יותר לא פגשה הנערה, האישה,

באותו נער, גבר שפגשה.

ומאז אותה נסיעה,

היא אינה יכולה שלא לתהות..

מה יקרה אם יום אחד אפגוש בו ברחוב?

מה יקרה אם יזהה אותי ויקח אותי מכאן.

האם אלך בשבי עיניו, כפי שכבר קרה לי פעם?

האם אזכה לטעימה נוספת מאותה אהבת אמת?

ואם רק הייתי יכולה, אני יודעת ש..

הייתי חוזרת לשם, בהזדמנות הראשונה,

נותנת בוקס לנער ומפליקה לנערה סטירה.

משלבת זרועותיהם יחד ומוליכה לחוף.

חושבת "שם שניהם יכירו ויבלו טוב".

אולי כך, הסוף היה טוב..