לפעמים אני לא יודעת כבר מה להרגיש
יש ימים בהם אני מרגישה אהובה,
יש ימים בהם אני מרגישה זנוחה.
יש ימים בהם בא לי לצעוק,
יותר מדי ימים בהם בא לי לבכות.
אני מרגישה מנוצלת לפעמים על ידי הקרובים אלי ביותר.
אני מרגישה...
שאולי..אם אעלם פתאום, זה לא יפגע באף אחד.
אם אלך ולא אשוב, אולי לא יחפשו אחרי.
אם אברח, האם יתגעגעו אלי?
כשאני פה, נוכחת, אני לא מרגישה שרואים אותי
מצד שני, מעולם לא חשבתי על זה כך.
אני גם מרחיקה את עצמי. מתבודדת בחדרי.
שוקעת בספרים, בסרטים, במוזיקה שלי
שוקעת בעולם משל עצמי.
האם אני יכולה להאשים אותם על הרגשת הריחוק?
האם אני צריכה להאשים מישהו?
לומדת כרגע, שנה שניה במכללה. הלימודים מעניינים אבל קשים.
לא תמיד יש לי זמן לחשוב, וכשחושבת הראש מלא מדי.
4 לילות לא ישנה בבית וכשחוזרת לא מרגיש שהתגעגעו אלי.
האם זה כלכך קשה לתת קצת יחס?
להגיד- "מה שלומך? איך היה?" או "איך בלימודים?"
אמי היא היחידה שמתייחסת אלי כך. מצד שני, לנו יש יחסים טובים יותר גם אם לעיתים גועשים
(כי אני חושבת על הדברים יותר מדי ומנתחת יותר מדי!! להיות מודעת לכך לא עוזר לי).
לפעמים חושבת על לברוח, על ללכת ולא לחזור. ואז אני חושבת "מה הטעם?"
הרי לא יתגעגעו אלי, לא יגידו לי תחזרי..אם אלך זה רק יפגע בי.
עצבות היא לא דבר כיף לחוות. לא תמיד כיף להזיל דמעות.
אני מקווה לטוב, כי כזאת אני...שבת שלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ofirg25