היי :)
לא חשבתי שכ"כ הרבה אנשים יכנסו לי לבלוג אחרי זמן קצר כ"כ.
כאילו.... ממתי אנשים קוראים את הסיפורים שלי?!
הפרק עצמו הוא ממש ארוך אבל אני לא ממש אהבתי אותו חוץ מכמה חלקים. הוא פשוט נכתב לי בלי שליטה ולא היה לי לב לשנות את מה שיצא כ"כ בקלות ;)
~הפרק ה-2~
"אני ונער כחול שיער מטיילים בשבילי היער.
אנחנו מתנשקים, ואז רצים ממש מהר, במהירות על טבעית אל בתקה חבויה ביער.
אנחנו נכנסים לתוכה ו-"
-טררררר-טררררר-טררררר-
צלצול השעון המעורר התגבר והתגבר.
לחצתי על המתג הקטן שיפסיק את הרעש הנוראי.
שקט.
המוח שלי נדד אל החלום.
זה נראה כמו חיזיון.
אבל- חיזיון?
ממתי יש לי חזיונות? לא הגיוני.
ומי הנער כחול השיער?
לא היו לי תשובות לשאלות האלו, והיו נוספות.
~~~
חיפשתי בארון משהו ללבוש.
רציתי משהו שיתאים למראה שלי.
שיער בצבע טורקיז ועיניים סגולות.
ותווי פנים עדינים, גוף חטוב. לא סתם משהו זרוק.
לבסוף בחרתי בחצאית תכולה, חולצה בצבע טורקיז ונעליים סגולות בהירות.
הבטתי במראה וראיתי מישהי יפה.
עם עיניים קפואות שעומדות לבכות מרוב אי הבנה.
הייתי מבולבלת מהערב הקודם בגינה הציבורית.
לא הבנתי את הערפל, אבל בו זמנית כן הבנתי את הערפל.
לא הבנתי את זה.
אני חושבת שהשתגעתי.
התנערתי ממחשבותיי.
קיפצתי למטה במדרגות, מנסה להראות שהכל בסדר.
אמא שלי הכינה פרוזן יוגורט, הדבר הכי אהוב עליי בעולם, אבל איכשהו- לא היה לי תיאבון.
"וואו אמא! למה הכנת פרוזן? את שונאת את כל הטרחה של זה!" אמרתי לאמא שלי בהפתעה.
"טוב- אתמול חזרת הביתה די שבורה אז רציתי להכין לך משהו מיוחד" אימי חייכה לעברי.
לקחתי כפית חד-פעמית כי אני יאכל את הפרוזן בדרך וטעמתי.
"טעים!!" חיבקתי את אמא שלי.
לקחתי את תיק הצד שלי עם הציוד לית הספר והכנסתי קצת כסף בשביל ארוחה בקפיטריה.
לקחתי את הפרוזן ויצאתי.
הלכתי לתחנה שקועה לגמרי במחשבות. על הערפל הכסוף שלי.
ערפל כסוף.
ניסיתי להדחיק את המחשבות על הערפל, אבל פשוט לא הצלחתי.
התיישבתי באחורי האוטבוס, התחנה הראשונה היא ליד הבית שלי. ממש צמודה- אז אני עולה ראשונה ואני יכולה לבחור כל מקום. בחרתי אחד די אמצעי.
דרישות של פופולאריות, שיקיפו אותך כל רגע. לא בטוחה זה דבר טוב.
הוצאתי את מחברת הרישומים שלי.
הסתכלתי על רישומים שעשיתי בכל החודש האחרון- עצים ועלים.
כל המחברת הייתה מלאה בהם.
התחלתי לצייר שמש שיורד עליה גשם. התחלתי לצייר.
נהינתי. ציור הוא אחד מהדברים שנותנים לי חופש מהמציאות.
עצירה, האוטובוס עצר לעוד תחנה.
עשר בנות וחמישה בנים עלו לאוטובוס.
אחד הבנים התיישב מאחורי, ברנדון.
הייתי מאוהבת בו- אבל עכשיו הערפל.
הוא לעומת זאת, מראה סימנים לכך שהוא מעוניין בי.
לא עכשיו.
גמרתי את הציור והוא נראה נחמד- לא מההכי טובים שלי אבל די טוב.
ליז התיישבה לידי והביטה בציור הבא שהתחלתי.
ערפל כסוף על שמיים כהים וזרועי כוכבים.
ליז פנתה אליי ושאלה אותי "אוכל לראות את הציור גמור?"
"בטח." הבטתי אליה.
ליז הייתה חברתי הטובה.
"אבל רק את. זה ציור די- פרטי. ואני לא רוצה שמישהו ייקשר אליו." המשכתי.
"טוב." ליז חייכה אליי.
המשכתי לצייר.
הערפל התחיל לקבל צורה של.... לב. לב? לב.
זה התחיל לקבל צורה של לב ערפילי.
האוטובוס עצר בעוד כמה תחנות והתמלא, כולם ניסו להשיג מקומות שקרובים אליי.
וניסו להביט בציור.
היה לי מוניטין טוב- ולא רק בעניין הפופולאריות.
בציור. אצל המורים. אפילו אנשים שרק פגשתי הוקסמו מהשיער שלי ועיניי, או מכישוריי.
נולדתי עם הצבעים האלה.
לא צבעתי שיער או שמתי עדשות. זה היה אמיתי.
ערפל. כסוף. ערפל כסוף בצורת לב.
הערפל שלי.
מהו?
התהפכתי במיטתי, ואמא שלי צרחה עלניו לקום, לי ולאחותי.
אחותי הגדולה מון.
הייתי מכושפת מהערפל.
ערפל שחור.
נפילה. קמתי.
התלבשתי במהירות.
מה מתאים לשיער אדום ועיניים בצבע כתום שקיעה ותפוז?
נעליים בצבע תפוז וחלוצה בצבע תפוז עם מכנס אדמדם.
ירדתי במדרגות במהירות. לקחתי את הארוחה שלי ווכוס מיץ תפוזים.
שתיתי אותה במהירות ולקחתי את התיק.
רצתי אל בית הספר.
הייתי טובה בריצה.
הגעתי לבצפר בתוך שתי דקות, והלכתי ללוקר, החלפתי לספרים שאני צריכה למשך היום, ונכנסתי לכיתה.
הוצאתי ציוד לשיעור אנגלית.
התחלתי לחשוב על ערפל.
ערפל שחור.
צלצול.
מחשבותיי לא נקטעו.
כולם התחילו להיכנס והחברות שלי התחילו לחקור אותי למה לא הייתי בהסעה הבוקר.
כן- אני פופולארית, הכי פופלארית בשכבה.
אבל דווקא עכשיו אני רוצה שקט. רק שקט.
וההתכהלות הזאת סביבי לא עושה לי טוב.
צלצול שני והמורה ועוד כמה תלמידים מאחרים נכנסו לכיתה.
שקט השתרר.
***
השיעור נגמר.
כל השיעור עבר במחשבות על הערפל השחור שלי. הערפל שלי.
האהבה שלי.
הבחירה שלי.
~~~
נפילה. חושך.
אור. אור שחור.
זה לא אור.
זה ערפל.
ערפל שחור. והוא בא להציל אותי.
ואור. אור בהיר. אור של... מנורה?
אני... בבית חולים?
התרוממתי במהירות ואימי נחפזה לקראתי.
"רין! את בסדר?הרופאים אמרו שהיית על סף מוות! גססת! מה קרה?! את בסדר?!"
אמא שלי התחילה להשתגע מרוב דאגה.
"אמא- אני בסדר! אני לא מבינה, מה קרה בכלל?" שאלתי את אימי.
היא טיפה התחילה להלחיץ אותי.
קמתי התהלכתי, ואפילו קפצתי קצת.
הרגשתי מעולה.
אבל- הייתי במעבר ביניים והיה שם גשר.
גשר לעבור אל המתים.
איך היה הפרק?!
אני שמחה שכ"כ הרבה נכנסו לבלוג :)
אבל אני רוצה לשפר את הכתיבה שלי עם עזרה מכם והדעה ש-ל-כ-ם-!
אכפת לי מכם.
תגובות יתקבלו בברכה.
ואני מזמינה אתכם להיכנס לבלוג 818812
הבלוג "נשרפת מבפנים"
אני כותבת שם את הסיפור ואשמח גם שם לתגובות בונות.
ת-ג-ו- ב-ו-ת
כמו שאתם רוצים תגובות. כך גם אני רוצה אותן.
ו....
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
