הסוכות למטה מהבהבות בזמן שהלב שלי נכבה, האורות והקישוטים אולי בוהקים ומנצנצים אך כולי עיוורת מתקוות ואשליות כך שרק חשכה אני רואה.

הנסיעה לאשקלון, לסבתי, כרגע נראת כמו טעות אחת גדולה; האומללות והאכזבה מעפילים על כל החיוביות והאושר שהייתי אמורה לחוות פה. הייתי אמורה לפגוש בחור שאני אוהבת, ולחוות ערבים וימים מקסימים מלאי חוויות וזיכרונות מדהימים, כי על זה כל הזמן דיברנו.

אני מרגישה שאני מאכזבת אותך על כך שאולי לא אפגוש אותך, שסתם הולכתי אותך שולל בדיבורים יפים  ומעשים מומצאים שעתידם להשאר אך ורק בגדר מילים ותקוות.
הייתי עיוורת כשבאתי לכאן, מסנוורת ממך ומכל מה שאני מרגישה כלפייך. חשבתי והאמנתי באמת שאולי זאת הפעם היחידה שבה אני לא ארגיש בודדה כאן, שהפעם אני לא אבכה ולא אשבר, אך הבטחות פשוטות הן ורגילות למראה, הבטחות שאני לא עומדת בהן, וכנראה לעולם לא אעמוד.

אז בזמן שהקישוטים בסוכות מהבהבים להם, ולבבות האנשים השמחים מאירים, הלב שלי נכבה ונדלק בקומה שישית אחת כפנס מקולקל ברחוב.