החופש הגדול הגיע וזה קצת עצוב. לא פעם ולא פעמיים הכתה בי המחשבה שזהו, שזה בעצם כבר כמעט סוף. 
אומנם סיימתי י'א ולא י'ב, אבל רק עוד קצת ולא נירא את אלו שלמדנו איתם במשך 3 שנים. אולי לא כולם חברים, ואולי לא את כולם חיבבתי, אבל הם היו פנים מוכרות שליוו אותי במשך תקופה ארוכה. 
כשפתאום כל השיחות עוסקות בצבא, בצו ראשון, במיונים, פרופילים, קב"א, דפ"ר, קשה שלא לראות עד כמה כבר התבגרנו, ועד כמה כולנו נמצאים בשלבים האחרונים שלהם בתקופה ארוכת טווח, קרובים במרחק של צעד וחצי ממסגרת אחרת, מעולם אחר, ומאנשים אחרים.

בסופו של דבר, כולנו עוברים את זה. היופי הוא להשאר קרובים לחברים הטובים, אבל לא לשכוח שאסור להתרגל לכל הזמן הזה ביחד כי עוד קצת הוא כבר לא יהיה.

מדכאת אותי המחשבה על הקיץ, כי למרות שתכננתי שהקיץ יהיה מקסים הוא לא מרגיש לי כ"כ מלהיב.
עצוב לי שלא אוכל לראות את הבחור כמה שארצה ולבלות איתו הרבה את הקיץ, יש לנו את אילת ביחד, אבל זה לא באמת מספיק.

אולי אסע לקריית שמונה לקרובי לא משפחה. 
אולי "קרובת משפחה" של הבחור תבוא הקיץ ואז הוא יבלה איתה את כל הזמן, ואז אני קצת אוכל לשכוח מ"ביחד". אבל לפחות אקרא הרבה ספרים, ואלך הרבה למכון. ואולי, רק אולי, גם אמצע עבודה טובה במקום המגעיל הזה.

שיהיה קיץ מקסים לכולנו.