כשטסת לספרד, החלק הכי קל היה פשוט לאטום את עצמי מהכל. לא רק לקחת ולהוריד את המתג, אלא להוציא את כל המערכת מחשמל.

הימים לא היו ימים, אלא סתם משהו להעביר בו את הזמן, שרפתי את הזמן כמה שאפשר אבל שום דבר לא ניראה מספיק, וכל יום היה הצגה אחת בפני עצמה. הרגשתי עצובה ומנותקת מבפנים, אבל חייכתי לכולן מהחוץ. 

שיכנעתי את עצמי שאני לא רוצה לשמוע ממך כי כעסתי, אבל אי שם בפנים, בסתר רציתי שתחלוק איתי את כל התמונות והסיפורים, לא רציתי להיות חלק מהפייסבוק שרואים ואוהבים את התמונות שלך, רציתי להיות מיוחדת.

לפי דעתי, זה היה השבוע הכי קשה כי בו נאלצתי להתמודד עם עצמי, יותר מהכל. הקפאתי כל רגש אפשרי כלפייך ושנאתי את עצמי על זה מפני שהייתי צריכה להיות שמחה בשבילך, למרות שאי שם הייתי אבל לא היה בלב שלם. 

לחיכיתי לרגע שתחזור כדי שהכל יהיה שוב במקום, שתהיה קרוב אליי עד כמה שאפשר לכנות 115 קילומטרים "קרוב". 

עכשיו אתה פה, לא ?