|
| 1/2016
הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת-שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה
שעתיים או פחות אחרי כניסת חצות ושימחת 2016 שרויה על כולנו. אני מרוחה על הקיר מתנשקת עם איזה ילד בן 19, משתכרת יותר ויותר מטעמו ומכל האלכוהול שזורם פה בשעות האלה של החשיכה.
13 שעות לאחר מכן, שבת נכנסה ואני יושבת בשולחן השבת ושרה "אשת חיל", מנותקת מכל הסחת דעת אפשרית. מדברים פה על פרשת השבוע ואני שואלת שאלות, מתעניינת ושרה כמו ילדה טובה את כל שירי השבת.
אני לא יודעת מי אני יותר. אין לי עם מי לדבר על זה.
אני חושבת שאני יודעת איך אני רוצה שעתיד שלי יראה, איפה אני אלמד ועם איזה סוג של בנאדם אני אתחתן, שיהיה לי בית בשומרון שיהיה מושתת על יראת שמים והרוחניות תמלא כל פרצה וכל חור, ולכל דבר קטן תהיה משמעות.
מצד שני, לא לכולם קל לקבל את זה. אפילו לי זה קשה לפעמים. אני אוהבת את החיים הרוחניים שלי, אבל קשה לי להתנתק מהעבר, מלהיות אותה הבחורה שמפלרטטת עם כל דבר שזז, מהזרימות והפתיחות שאני מכירה בעצמי.
אני לא פה ולא שם, אני לא חילונייה גמורה ולא דתייה. אני לא יודעת מי אני יותר, ואין לי אף אחד לדבר איתו על זה כי אף אחד לא יבין.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
