אני מסתכל עליה ברגעים שהיא הכי לא שמה לב כשהיא נכנסת לכיתה או חולפת על פניי בלי להגיד מילה. אני שומע אותה מדברת וצוחקת עם השאר באותה הקלילות שהייתה איתי.
אני רואה ושומע הכל אבל במעומעם, כאילו האור קרוב מלהכבות ועוצמת הווליום היא על 5. הכל חולף על פניי בכזאת מהירות ושום דבר לא נשאר.
ברגעים הבודדים שאני נזכר בה אני מדמיין אותה איתי בבית במיטה, מחבקת אותי חזק. חיבוק אמיתי שלא הרגשתי תקופה ארוכה. באותו הרגע אני כבר לא מרגיש לבד והתחושה זרה לי מדיי. אני לא יודע איך זה לוותר על הלבד שלי ולהתמודד אז אני הודף אותן כדי לא לפגוע (להפגע?) ולה זה תמיד מרגיש כמו תירוץ.
אני יודע שהיא תעשה מזה דרמה ותצעק עליי שלא אכפת לי ושאני לא חושב עליה אבל זה שקר- אני כן. אני אשתוק ולא אגיד כלום והיא רק תשתגע ממני יותר. ככה היא.
כבר שבועיים שאנחנו לא מדברים ואני רק מלווה אותה במבט... מדברת, צוחקת, כועסת עם ועל כולם, רק לא איתי. ממני היא לא מפסיקה לברוח.

-
התעייפתי מלברוח כל הזמן, שרירי הלב אינם עומדים במעמסה ובית החזה שלי עומד להתפוצץ.
אני משתגעת ומתחרפנת כל פעם שעיניי נחות עליו, רואה כיצד אינו מישר איתי קשר עין או נעלם לכיוון ההפוך ממני. איך לא אכפת לך? איך לא מזיז לך שכבר שבועיים אנחנו זרים? מתחשק לי לצעוק לך שאני פאקינג הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך בחיים ושעם כל יום שבו אנחנו שובתים שתיקה אתה מאבד אותי עוד קצת.
אף מילה שלי לא חודרת את החומה שלו לכן הפעם עשיתי כמוהו, נאטמתי.
בנקודת האל חזור שכרגע בה אנחנו עומדים יש רק ימין או שמאל, אין אפשרות לבחור באמצע יותר. היינו באמצע כבר יותר מדיי זמן.