הקור בלילות של נובמבר כבר טיפה מחלחל לעצמות, השמש שוקעת במהרה והלילה עוטף אותנו בחוזקה ומסרב להרפות.

אתה אומר לי תתפשטי כאן ועכשיו ואני אומרת שהשתגעת לגמרי. אולי בעצם אני השתגעתי גם, כי אתה אומר לי לבוא ואני באה, בלי לחשוב פעמיים מי יראה, ישמע או יגיד.

אני נכנעת לתחושת הפחד, האנדרנלין זורם בכל נימי גופי, וככה למשך 15 דק' אני נעלמת לכל העולם, ומלבד להרגיש אותך אני לא מרגישה יותר כלום וזאת התחושה הכי אלוהית שקיימת.

אף אחד לא מבין למה דווקא איתו או למה הוא, אבל לכי תסבירי לעולם שברגעים הבודדים האלה איתו כבר לא אכפת לך מכלום. לא אכפת לך אם אתם רק שוכבים או אם יש לו חברה או אם מישהו אמר או סיפר משהו למישהו. כבר לא אכפת לך מכלום, הכל מתגמד לרמות מיקרוסקופיות,

אין שום דבר יותר,

לא צלילים, לא מילים, לא קולות,

יש רק אותי,

ואותו

.

אני אוהבת את זה שכשאתה מגיע אליי אתה מוריד את הכיפה כי שנינו יודעים שברגעים האלה אין שום אלוהים.

חטאנו בתאווה ואף יום כיפור לא יוכל לכפר לנו על זה.