אמא שלי,
הבן אדם שמעניק לי את האהבה הכי גדולה, הכי אמיתית והכי טהורה שיש.
אהבה שלא תלויה בשום דבר, אהבה ללא תנאים. נטו אהבה אמיתית, מהרגע שבו נולדתי.
היא מהאימהות הזורמות האלה, אלה שתמיד יצחקו עם כל החבר'ה, שכל החברים והחברות יאהבו.
היא אמיתית, כנה, ישרה, אומרת כל מה שיושב לה בפנים ולא מסתירה כלום.
חמומת מוח, אפילו מאוד. מתעצבנת נורא מהר, ואם היא פתחה את הפה? אז חבל על הזמן.
אישה חזקה, יודעת לנהל את הבית ולשלוט בעניינים, אם לא היא? לא יודעת מה היה קורה.
מתפרנסת מניקיון בתים, שזאת לא עבודה עם שכר בשמיים, ובכל זאת תמיד דואגת שהבית יהיה מלא, ותמיד מעניקה, נותנת וקונה.
הרבה אומרים שאני לא מעריכה, שאני מפונקת מדי. שהיא עובדת מאוד קשה וכל מה שאני עושה זה רק לבקש ולדרוש ממנה עוד ועוד. אבל זה לא נכון, זה לא ככה. נכון שאולי יש לי הרבה בקשות, אבל היא יודעת גם להגיד לא כשהיא לא יכולה. ואני מכבדת את זה, ולא מתחילה לריב איתה כמו שהרבה ילדים עושים ונכנסים לתוך ריבים וצעקות ובלגנים עם ההורים שלהם. אף פעם לא רבתי עם אמא שלי. כשהיא לא יכולה לקנות לי היא אומרת ''לא עכשיו, זה לא הזמן המתאים.'' אבל כשיש מספיק כסף לבזבז, היא ישר לוקחת וקונה ונותנת.
היא תמיד אומרת שהיא רוצה שיהיה לי הכל וששום דבר לא יחסר לי.
אם יש משהו שתמיד יהיה חרוט בתוכי ושאני לא אשכח אותו לעולם, זה איך שראיתי את אמא שלי מתפרקת.
בתור ילדה שהייתה רגילה מאז ומתמיד לאמא החזקה, הקשוחה אבל מנגד גם העדינה והחמה, פתאום לראות אותה נשברת זה לא פשוט בכלל.
תקופה לא טובה בכלל. אם זה היה אפשרי אז הייתי מוחקת את התקופה הזאת מהזיכרון. המצב בבית היה נוראי.
אבא בגד באמא, ואני, הילדה הקטנה, ראתה איך המשפחה שלה מתמוטטת.
ריבים, צעקות, קללות, בוקר, לילה, ערב. היא מגרשת אותו מהבית, הוא עוזב. המצב משתפר מעט, ושוב חוזר להתחלה.
ככה, שנתיים כאלו. תדמיינו את זה, לא החוויה הכי כיפית לילד, שעד עכשיו הגדיר את המשפחה שלו כמושלמת, ועכשיו פתאום הבועה שהוא חי בה התפוצצה לו, והוא מבין שלא, אין כזה דבר מושלם, במיוחד לא כאן.
לאט לאט המצב חזר לקדמותו, טוב, פחות או יותר. הרי שום דבר לא באמת חוזר להיות כמו פעם הא?
אמא שלי סלחה לו, הוא חזר הביתה. אבל אני? לא סלחתי אף פעם. אני גם לא אסלח בעתיד.
כן, אנחנו מדברים, לפעמים יש גם צחוקים, אבל זה אף פעם לא יחזור להיות כמו פעם.
אני אף פעם לא אחזור להיות הילדה של אבא, אני אף פעם לא אחזור לראות בו דמות להערצה, אני אף פעם לא אחזור להסתכל עליו בעיניים נוצצות.
אני כועסת. אני פגועה. הוא אשם, בגללו כל זה קרה. אני בכיתי כל לילה מתחת לשמיכה בתקופה הזאת, אני פחדתי שאמא לא תעשה משהו לעצמה, אני פחדתי שאני אשאר לבד. והוא גרם לזה. אני לא יכולה לסלוח, לא מסוגלת, לא מבינה למה אמא סלחה גם.
מאז התקופה הזאת, אנחנו כמו זרים. אני לא מרגישה בנוח לידו, פשוט מרגישה כאילו הוא איזה זר. לא אשקר, זה לא נעים, זה אפילו כואב. אני רואה הרבה בחורות עם קשר כל כך טוב והדוק עם האבות שלהן, ואני מסתכלת ונצבט לי הלב. אני מרגישה קינאה אפילו, מרגישה את הצורך להיות שם, להיות כמוהן. אבל יודעת שזה אף פעם לא יקרה, יודעת שאני תמיד אמשיך להרגיש תחושה של מרחק, אני תמיד אמשיך להרגיש לא בנוח כשאני אצטרך לחבק או לנשק אותו בחגים (כשאמא מכריחה, ואני אף פעם לא עושה זאת מיוזמתי), אני תמיד ארגיש לא בנוח להסתכל עליו בעיניים.
זה לא יעבור.
זה ישאר, לתמיד.
בדיוק כמו הסדק הקטן בלב, שנמצא שם, ולמרות שהשברים שבלב התאחו להם, הסדק עוד שם, והוא לא מתכוון להיעלם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
