הפינה הקטנה והשקטה שלי

כל כך הרבה דברים עוברים עליי ואני כבר לא יודעת מה לעשות. מרגיש כאילו אין עם מי לדבר, אין איך לפרוק. 

אולי זאת סתם תקופה כזאת, אבל כבר נמאס לי וקשה לי. אני מרגישה פשוט לבד. ואם זה הצבא, ואם אלו החברים, כבר הכל ביחד מעיק עליי. שני הכיוונים מקשים עליי, ואני כבר לא יודעת איך להתמודד.

ואני מחפשת לברוח, ואני מחפשת שקט. ופשוט תעזבו אותי במנוחה כי אין לי סבלנות לאף אחד

וכל הבולשיט הזה של "השתנית, את כבר לא אותה אחת"

על הזין שלי בסדר? די כבר. נמאס לי

הכל נמאס לי.

ואולי גם נהייתי זונה, לא יודעת,

כבר לא אכפת לי מכלום בכל מקרה. 

מי מאמין הא? לילדה שאכפת מכל דבר הכי קטן, מה יגידו, מה יספרו, מה יראו. כבר לא אכפת מכלום. ובאמת שלא אכפת לי.

אפשר לקרוא לזה גם אדישה, מה שתרצו.

כלום כבר לא משנה, הרי אין לי מה להפסיד בכלל בכל מקרה.

מחכה לבן אדם שיבוא, יסתכל עלי בשקט בשקט בלי להוציא מילה, ופשוט יחבק אותי חזק, יעטוף אותי בחום. ואז אני אוכל להתפרק כולי.

להתפרק לבד זה פחות נחמד, במיוחד כשאין מי שירים אותי.