הפינה הקטנה והשקטה שלי

והפעם אני גם מתכוונת לזה.

אני מבינה הכל עכשיו, זה פשוט לא זה.

וזה כואב, וזה קשה. והדמעות בעיניים שנאבקות לזלוג על הלחיים, אבל לא.

אני לא אתן לזה לקרות.

בכיתי כבר יותר מדי.

זה נגמר.

אני מוותרת עליך,

והלב שלי עוד שניה נעקר מהמקום

אבל הבנתי. וחשבתי הרבה.

אני הרבה יותר חשובה מהאהבה הבלתי אפשרית הזאת.

אני הרבה יותר חשובה מהדמעות והבכי הבלתי פוסק הזה.

אני הרבה יותר חשובה מהמחשבות אל תוך הלילה של 'מה אם..?' ו-'מה היה קורה אם אולי...?'.

אני הרבה יותר חשובה מכל זה.

נמאס לי לראות את עצמי מתפרקת ונשברת בגלל אהבה חד צדדית שאין לה עתיד.

אף פעם לא היה לה האמת

אבל אני מבינה הכל עכשיו.

ואני מוותרת,

ומשחררת

באמת.

וואו.

הפעם הראשונה שזה לא עשה לי כלום. לחשוב עליו, וזה לא עשה כלום פשוט.

לא את העצבות שתמיד מצאה דרך לחזור אלי דרך מחשבה אחת עליו,

לא את הדיכאון שתמיד היה שם בתוכי והתפרץ ברגע שרק חשבתי עליהם ביחד.

כלום. ריק. נאדה.

כן, אני יודעת, אהבה לא עוברת כל כך מהר. מה שזה לא יהיה.

אבל זה לא עשה לי כלום. בפעם הראשונה בחודשיים האלה.

טוב לי ככה? מצויין לי ככה!

נכון, העצבות והדיכאון עדיין פה, הם תמיד יהיו פה... אני עדיין לא במקום הזה של להגיד 'אני מאושרת'.

אבל הכלום הזה, זה צעד משמעותי. זה צעד גדול.

אני מתגברת. אני ממשיכה הלאה. ואני מתחילה לחייך, והפעם? החיוך הזה לא מזוייף.

אני בסדר

הגיוני שמצד אחד אני כל כך לא רוצה להיכנס שוב לתוך הדבר הזה שנקרא אהבה,

ומצד שני אני לא מפסיקה לחשוב ולדמיין את כל הרגעים המושלמים והרומנטיים שאני כל כך רוצה לחוות גם?!

אוף אני כזאת לא החלטית.

זה כזה מדהים ומושלם. חלומי כזה... אי אפשר להפסיק לחשוב על זה ולרצות גם..

להסתכל על כל הזוגות האלה ופשוט לקנא. לקנא באהבה ובביחד הזה...

ומצד שני לא לרצות אהבה ולהישאר לבד.

לאיפה ההגיון שלי נעלם?

עוד שבת מתוסכלת.