הפינה הקטנה והשקטה שלי

אתמול היה לו יום הולדת... ולמרות שאנחנו כבר לא מדברים מאז החופש הגדול בערך, כי כנראה שהשיחות שלנו לא מצאו חן בעיניי החברה שלו,

ולמרות שאני ממש כועסת עליו שהוא פשוט אמר לי שלא נוכל לדבר וזהו.. עדיין. אמרתי לו מזל טוב. מעניין אם זה יעשה לו משהו.

התלבטתי הרבה אם להגיד לו או לא... אבל החלטתי שאני אגיד. שיבין שזה אומר שאכפת לי, ושבניגוד אליו, אני יותר נורמלית.

למרות שהאגו שלי קצת היה נגד, אבל עדיין עשיתי את זה.

מעצבן.

בכל מקרה, לנושא אחר לגמרי, הייתי בצו הראשון, הלך ממש סבבה, חשבתי שיהיה גרוע ומפחיד ומלחיץ.

אבל מסתבר שלא! בתחנה הראשונה הייתי לחוצה ואז נרגעתי והכל היה בסדר גמור.

היה קליל ונחמד, חוץ מהמבחנים הפסיכוטכניים שהיו קצת מעייפים. אבל הכל היה בסדר למזלי.

שמחה שנגמר! מחכה לתוצאות (-;

אז כן, גם הזמן שלי הגיע מסתבר....

צו ראשון מחר... ואני בלחץ מטורף! אני מפחדת מכל הקטע של המבחנים הפסיכוטכניים, והשאלות האלה בנוגע לעברית עם המאבחנת.

אני כל כך לחוצה ובפחד שלא ילך לי טוב ושאני אתבלבל ואשכח ולא אהיה מרוכזת. ואני גם מפחדת מהפרופיל.

טוב 97 הוא בטוח לא יהיה, זה אני כבר יודעת... אבל אני מקווה שהוא לא יהיה נמוך מדי. אמאלה רק שלא יהיה 21 או 24.

אני אבכה. נשבעת. די אני לחוצה ברמות. וחיפשתי באינטרנט כל מיני סימולציות של שאלות לדוגמה ודברים שקשורים למבחני עברית והכל...

עברתי על זה לפני כמה ימים, ניסיתי לפתור והכל, והלך לי די סבבה דווקא.. אני רק צריכה לחזור עוד קצת על כל מיני מילים בעברית גבוהה חחח

ולתרגל. הלוואי שהכל יהיה בסדר, זה ממש מפחיד אותי. בערב אני אסדר את התעודת זהות שלי וכל הטפסים והצו עצמו..

ועל בדוק זה הולך להיות לילה חסר שינה מרוב הלחץ שיש לי..

תחזיקו לי אצבעות

וואו.

הפעם הראשונה שזה לא עשה לי כלום. לחשוב עליו, וזה לא עשה כלום פשוט.

לא את העצבות שתמיד מצאה דרך לחזור אלי דרך מחשבה אחת עליו,

לא את הדיכאון שתמיד היה שם בתוכי והתפרץ ברגע שרק חשבתי עליהם ביחד.

כלום. ריק. נאדה.

כן, אני יודעת, אהבה לא עוברת כל כך מהר. מה שזה לא יהיה.

אבל זה לא עשה לי כלום. בפעם הראשונה בחודשיים האלה.

טוב לי ככה? מצויין לי ככה!

נכון, העצבות והדיכאון עדיין פה, הם תמיד יהיו פה... אני עדיין לא במקום הזה של להגיד 'אני מאושרת'.

אבל הכלום הזה, זה צעד משמעותי. זה צעד גדול.

אני מתגברת. אני ממשיכה הלאה. ואני מתחילה לחייך, והפעם? החיוך הזה לא מזוייף.

אני בסדר

ילדה טובה. כן, זה תמיד היה ככה... 17 שנה. 17 שנה תמיד הייתי הילדה הטובה.

תמיד זאתי שכולם מתגאים בה, שכולם משבחים ואוהבים.

זאתי השקטה, המנומסת, הביישנית. זאתי שמשקיעה בלימודים מאז ומתמיד, החרשנית, החרוצה.

זאתי עם הציונים הטובים, התעודה המוצלחת. זאתי שתמיד גורמת להורים לחייך ולהיות מרוצים.

זאתי שאף פעם לא מתקרבת יותר מדי לבנים, לא זולה, לא מתנהגת כמו שלא צריך להתנהג..

זאתי שאף פעם לא מעשנת ושותה, זאתי שלא עושה שטויות, תמיד מחושבת והגיונית.

אבל בזמן האחרון? די.

אני לא יכולה עם 'הילדה הטובה' הזה יותר. זה כבר משגע לי את השכל, יושב לי על הראש ולא נותן מנוחה.

נמאס לי להיות הילדה הזאת. בא לי להתפרע. בא לי להנות. זה משעמם. זה יבש. זה לבד.

באמת שלא כיף לי ככה. זה מטמטם אותי. תמיד זאתי שטובה תמיד זאתי שככה וככה וככה. די!

לא רוצה את זה יותר. בא לי להשתחרר. אני מרגישה כל כך חנוקה וכלואה. בא לי לשבור הכל ולשים פס ולעשות מה שבראש שלי.

נמאס לי להיות הילדה השקטה והביישנית שבקושי שומעים אותה מדברת, זאתי שמי שלא מכיר אותה בטח חושב 'זאתי? אהה סתם חננה.'

בא לי להשתחרר, בא לי להיפתח, בא לי להיות מישהי אחרת. כל כך בא לי. זה מעצבן, זה מרגיז. זה מרגיש נורא.

לא טוב לי עם התחושה הזאת.