הטבעת

"היי, תלמידת בית ספר, מה את עושה הערב? צ'אנס ואני רוצים לאכול משהו. ולשתות. בא לך להצטרף למרות שיש לך לימודים מחר?"

נפגשנו בקפה ליד הבית שלי. הקפה מעולה, אבל אנחנו אף פעם לא יכולים לשבת שם הרבה זמן. כשוויל אוהב, הוא אוהב בלהט. כשהוא שונא, הוא שונא בלהט. והוא שונא את הבעלים.

צ'אנס, מה דעתך על אתגר?" שאל וויל בקופצנות המדבקת שלו. וויל אוהב לתת לאנשים משימות ולהעמיד אותם באתגרים.

"הא?" השיב צ'אנס, בנון שלנטיות הרגילה.

אם וויל הוא להט, צ'אנס הוא מים עומדים. יתושים יכולים להטיל ביצים על פני המים, אבל למים לא ממש מזיז. אפילו לא מזיז להם אם קדוש מהלך עליהם או אם תנין מחסל תאו-מים בתוכם. אין לי מושג איך הם מסתדרים, אבל איכשהו, הם מאזנים אחד את השני, וביחד הם סוג של ישות שאני אוהבת לשהות במחיצתה.

"אתגר, אתגר. אתה מוכן?"

"סבבה, בנאדם"

"אתה עולה עכשיו על  האופנוע. הג'ינג'ית פה, כרגיל, תציק לי מאחורה. אנחנו שנינו אחרייך, ואתה עוצר איפה שמתחשק לך. בכל מקום שאתה עוצר אנחנו שותים בירה וממשיכים. בלי תיירים."

בלי מילה נוספת שילמנו על הקפה, התיישבנו על האופנועים ורכבנו אחרי צ'אנס לפרבריי צ'יאנג מאי, הרחק הרחק מהאזור התיירותי. מעבר לנהר, למקומות שבהם לא ברור אם אנחנו בעיר או בכפר. למעשה, רוב הסיכויים שאנחנו בתוך קונגלומרט של שניהם.

בירה ראשונה ושנייה (אם לא מכלילים את הבירה שצ'אנס וויל שתו עם הקפה קודם לכן).

"לא אמרנו בירה אחת בכל מקום?" מקשה וויל.

"כן, אבל התכוונו ש"בירה אחת" זה העיקרון של הבירה."

"צודק. אבל אני מרגיש שהגיע הזמן לעבור הלאה."

"אז תעזור לי לגמור את הבירה הזו", צ'אנס אומר, שופך את הבירה לגרון שלו, וקצף ניגר על זקנו הג'ינג'י.

"חזיר!", וויל אומר, מזמין עוד בירה ולוגם אותה בדיוק כך. "תשתי!" הוא פוקד עלי לסיים את מה שעוד נשאר בתוך הכוס.

"אני לא יכולה. אני אשתכר."

"יקירתי, זו המטרה. את שותה מעט מדי ומשתכרת מהר מדי. קשה לחנך אותך להרגלי שתייה. תתביישי". אני לוגמת את מה שנשאר מהבירה, והם מגלגלים עיניים כשאני שותה לאט.

כעבור 5 דקות בערך ואחרי רכיבה בדרך שלא החלטתי אם היא שביל או כביש, אנחנו עוצרים במקום אופייני: מסעדה שהיא בית קפה, בר, מכולת שכונתית, סלון ומטבח של בעלי המקום. מישהו עסוק בתיקון אופנוע ומביא חלקי חילוף מהיכן שהוא.

צ'אנס וויל מביטים זה אל זה בעיניים מאוהבות: "מושלם". וויל מזמין בערך 6 בירות לפני שאנחנו מתיישבים, רובן נגמרות עוד לפני שנסתיים השיר האחרון בטלוויזיה של מה שגילינו שהוא גם קריוקי בר! אין מאושרים מאיתנו. שירים בתאית, עם קליפים מחרידים ומשעשעים  מוסיפים ארומה לאווירת הבר, שיש בה ילדים מתחת לגיל 3 וקשישים, שנראים מעל גיל שמונים. (אבל ייתכן שהם בני חמישים. אין לדעת).

ואז וויל מזמין סאם-סונג. ואז ידעתי בוודאות שאין לי סיכוי לחזור בזמן לשיעור ריקוד שקבעתי לי לעוד שעה וחצי. סאם-סונג הוא סוג של אסון אלכוהולי תאי מקומי שמופק מאלוהים-יודעת-מה. הוא מתיימר להיות וויסקי, אבל הטעם שלו מזכיר דלק. וכששותים ממנו יותר מדי דברים קורים, ואנשים שוכחים שהם קרו. ראיתי את זה מתרחש יותר מפעם אחת, כולל את צ'אנס מספר לנו סיפורי לווייתנים בבריכה אצל וויל ומנסה בכל הכוח לשחות על שפת הבריכה. הוא לא זוכר דבר מכל זה.

אני הולכת לכיוון הגריל להזמין משהו לאכול, כדי שנוכל לחזור הביתה בשלום (יחסי). כלומר כדי שהם יוכלו לנהוג חזרה. אני צריכה לקום בשש בבוקר ללמוד מחר.

אף אחד לא מדבר מילה אנגלית במסעדה הזו. וויל מדבר תאית לא רעה, אבל מסרב לשתף איתי פעולה ולעזור לי. מבחינתו אני צריכה לדעת להשתמש בתאית הרצוצה שלי. צודק. אני מזמינה לו ולצ'אנס את המאכל האהוב עליהם: חזיר על האש. והרבה. לעצמי אני משתדלת להזמין מרק אטריות בלי בשר. ההזמנה כמעט עובדת, ואני גאה: הררי בשר חזיר מגיעים לשולחן. וויל וצ'אנס מתחילים לנשק אותי בהודיה בעודם שותים, מדברים על פילוסופיה, ספרות ופיזיקה (נושאי השיחה האהובים עליהם כשהם שיכורים) ונועצים מבטים מביכים באנשים.

"אני אוהב אותך", אומרים לי שניהם, ודוחסים חתיכות בשר לפה שלהם. בחיים שלי לא ראיתי אנשים שיכולים לשתות כל כך הרבה ולאכול כל כך הרבה בשר במשך שבועות.

"אני גם אוהבת אתכם"

"איפה האוכל שלך?"

"אני חושבת שהם מנסים להבין מה ביקשתי".

"יש! הפתעה! בואי נראה מה תקבלי. בואי נתערב שזה לא טבעוני."

"אני לא מתערבת איתך, אני בטוחה שזה לא טבעוני"

בעלת הבית מגיעה בגאווה ומגישה לי מרק עמוס באיטריות, ירקות, צדפות, שרימפסים וחיות אחרות. אני מודה לה בחיוך, והיא מביטה בי בציפייה, מחכה לבדוק אם טעים לי. אז ברור שאני אוכלת כמה כפות מאחד המרקים החריפים ביותר שאכלתי, מקפידה לדוג את האטריות, ודוחפת את הפה צ'ילי חריף אדום שלם בטעות.

צ'אנס מריע, ושניהם מתנפלים לי על המרק. אני דגה כמה אטריות מהתבשיל, שגורם גם לשניהם להזיע בתוך שניה וחצי. וויל מודיע לבעלת המקום שהמרק מעולה, ודוחף לי לתוך הפה, כשהיא מסתכלת, עוד כף מרק. הוא ממש מקפיד שיהיה עליה עוד צ'ילי. אני מסמנת לבשלנית בכוחות אחרונים שנורא נורא טעים לי. ובוכה מבפנים.

עוד סיבוב בירות, ואיכשהו, בלי ששמנו לב, אנחנו שותים עם בעל הבית, עם האישה שבדיוק נכנסה עם הבת שלה ועם קבוצה של חמישה או שישה בחורים חסרי-גיל.

"נראה לי שאנחנו הולכים להישאר כאן הרבה זמן", וויל מציין את העובדתי.

 
בסופו של דבר, אני מקבלת בהכנעה את העובדה שאני כנראה אגיע ללימודים עם כאב ראש וללא שעות שינה. ועם הבירה הבאה שמזמינים לי, אני מביישת את כולם כשאני בולסת מנה חמה וצ'יפס.

"לחיים, בובה!" צ'אנס צווח, כשאני מבקשת את המיקרופון של הקריוקי מבעלת הבית, מתיישבת צמוד-צמוד לצ'אנס ומכריחה אותו לשיר איתי שירים בתאית, שמילותיהם כתובות על המסך באותיות אנגליות.

הפעם זה שיר אהבה: הגיבור עזב את אהובתו לטובת אחרת. הוא הבין שעשה טעות, וכל דבר מזכיר לו אותה. אני רצינית. כל דבר: הקליפ מראה שקית ניילון שמזכירה לו אותה.

לעולם לא אבין קליפים תאים.

צ'אנס מבצע בעוז את תפקיד הבחור המאוהב המתגעגע ואני את הבחורה הכועסת והמתגעגעת, שסולחת לו לבסוף, אחרי שעבר דרך חתחתים (דמעות. דמעות. דמעות. גברים תאים לא מתביישים לבכות בקליפים).

וויל מצלם את כל התענוג הזה, ולא מפסיק לצלם כשהבחורה שנכנסה עם הבת (להלן: "האמא") מתיישבת צמוד צמוד אלי ומתחילה ללטף את הכתפיים ואת השיער שלי.

"מה לכל הרוחות?" אנחנו תוהים. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי בתאילנד כשמעורבים אלכוהול ומוזיקה.

וויל לא יכול יותר. הוא גועה בצחוק.

"אני מתערב איתך שאת לא מעזה לשבת עכשיו עם ששת הבחורים שם ולשיר איתם." וויל אומר לי.

"אני לא מתערבת איתך על כלום."

הוא מחייך, ואני עוברת בתוך פחות מדקה לשבת עם שישה בחורים ליד השולחן ולהרים איתם לחיים. מגישה להם את המיקרופון ומתחילה לשיר, ובחור אחד, יפהפה, שמנמן ובעל צחוק מתגלגל מתחיל לשיר יחד איתי דואט, שבאופן מפתיע נשמע נהדר. אנחנו, בכל מקרה, זוכים למחיאות כפיים סוערות.

השיר הבא משאיר את יושבי הבר המערביים בפה פעור:

זיכרונות של הזמר מילדותו: הוא והחבר הכי טוב משתעשעים וצוחקים, גדלים יחד.

זיכרונות מהעבר הקרוב: הוא מאוהב באישה. הם מתנשקים, הוא מתחיל להפשיט אותה ואז מעיף אותה ממנו ומפרק אותה במכות.

וחוזר חלילה, מקבץ זיכרונות מוזרים.  

אנחנו מביטים בקליפ הזה. "מה לכל הרוחות?" וויל מצליח לסנן, בפעם השנייה הערב.  

המצלמה עוברת לבחורה המוכה, הבוכייה והמאוהבת.

זיכרונות מהעבר הקרוב שלה ושל ההזוי, שלא הרביץ לה פעם.

זיכרונות הילדות שלה: הם, הפלא ופלא, אותם זיכרונות הילדות שלו.

הקהל המערבי מבולבל.

שני ילדים משתובבים, האחד מביט בשני. כנראה בערגה. הם ממשיכים לשחק, אחד נופל ומקבל מכה. ונשארת לו צלקת בירידה מהצוואר לעבר השכמות.

"היי! הבנתי!" צורח צ'אנס. "זה... זאת.. הם אותו אחד! הולי שיט!"

והקליפ ממשיך:

זיכרון הנשיקה וההפשטה.

הצלקת של הילד בעבר היא הצלקת של האישה בהווה.

הזיכרונות רצים, והזמר שר על אהוב/תו הבוגדני/ת.

קורע לב.

חבר הילדות שנעלם כאילו בלעה אותו האדמה. הנערה היפהפייה שהגיע לעיירה והכירה אותו כל כך טוב.

התאהבות סוחפת.

עוד רגע מורידים את הבגדים...

"מה אתה היית עושה לו החברה שלך, שאתה עומד לבתק, היא בעצם החבר הכי טוב שלך מהיסודי?"

"תאילנד, עשית זאת שוב." אני משתוללת מצחוק. וויל וצ'אנס מהנהנים בהסכמה.

אה, יתר יושבי הבר שרים את המילים בעל פה, והאמא עדיין מלטפת לי את השיער מדי פעם, אבל היא מגניבה מבטים לעבר צ'אנס.

תאילנד, את יצור מבלבל.

לקראת סיום הקליפ, שהוא רכבת הרים רגשית לזמר וגם לצופים ההמומים, רץ הזמר אל הבית הישן של חברו הטוב, פורץ פנימה, מגיע אל החדר הישן של החבר שלו לשעבר, מוצא שם את אהובתו מכווצת על המיטה, שולח יד על תוך החולצה ובמקום להוציא אקדח ולירות בה הוא מוציא טבעת, ניגש אליה, מתנצל, עומד על ברכיו ואומר לה בתאית, המובנת לנו לחלוטין: "אני אוהב אותך, לא משנה מה." הם מתנשקים. קלוז אפ על הסימן הכחול על העין שלה, המזילה דמעת אהבה.

תאילנד, את אדירה!

"אני רוצה לפגוש את הזמר הזה", צ'אנס ממלמל. הוא ממשיך למלמל משהו בתוך נבכי שפמו וזקנו, כשהאמא מפסיקה ללטף לי את השיער וניגשת אליו, נותנת לו את מספר הטלפון שלה ושואלת אותו אם הוא פנוי.

אם  תהיתם כיצד מתנהלת השיחה הזו: הבת שלה מתרגמת את כל העניין במעט האנגלית שהיא למדה בבית הספר. ורוצה להתחבא מתחת לשולחן ולמות.

כשצ'אנס מסרב, הבחורה בורחת מהבר. וויל נוזף בצ'אנס על חוסר הנימוס שלו.

"כרגע הפסדת אפשרות לגדל ילדה תאית חמודה ולהקים משפחה תאית כאן, בצ'יאנג מאי."

צ'אנס עוד יצטער חודשים על הרגע הזה.

כי נזכיר לו אותו בכל הזדמנות.

אנחנו הולכים לישון בסביבות השעה 5:00 בבוקר. בשעה 6:00 וויל מוודא שאני קמה ליום שלם של לימודי דקדוק. הוא אפילו מרתיח לי מים לתה, אבל ממלמל: "יאללה. 'תחפפי. אני צריך לישון. קבעתי עם צ'אנס לבירה של צהריים."

מאוחר יותר מתברר ש"הבירה של צהריים" נמשכה עד יום למחרת בצהריים. אבל הם לא זכרו מזה שום דבר.

תאילנד, עשית זאת שוב.