הטבעת

הגיע הזמן לעשות משהו תזזיתי. אחרי כמה ימים של חוסר תנועה אני מכריחה את עצמי ללכת לאחת מסוכנויות התיירים ולהזמין את עצמי למשהו שיזיז לי את הישבן.

טיול הישרדות של 3 ימים בג'ונגל?

נפסל עקב חוסר כוח ללמוד כישורי הישרדות, לגלף כלי ציד בבמבוק, לצוד לעצמי את האוכל ולישון על רצפת הג'ונגל. הבטחתי לעצמי שבעתיד.

טרקינג "רגיל" בג'ונגל?

נפסל על הסף עקב אובר-תיירותיות, מפגש עם "שבטים אותנטיים" (כלומר תצפית מביכה ב"דוגמני שבט"), הליכה של שעתיים בלבד ומעבר היסטרי מאטרקציה לאטרקציה.  

ראפטינג?

ראפטינג איט איז. (בהמלצת צ'אנס)

שנאתי את היקום כשהייתי צריכה לקום בשש בבוקר כדי להיות בנקודת המפגש בשעה 7. כשהגעתי ראשונה.

כשהיתר אחרו במחצית השעה. כששתי בנות בוששו מלהגיע אחרי ליל שיכרות מתקדם.

מלבד האיחור, היום החל לא רע בכלל: ארוחת בוקר, הסבר על טכניקות חתירה ותקשורת בין חותרי הסירה.

ואז נכנסנו לוואן כדי לנסוע לנקודת ההתחלה.

אף אחד לא סיפר לי, שהנסיעה לשם אורכת כשעתיים, על כביש משובש לא פחות מהכביש מצ'יאנג מאי לפאי.

אנחנו נוסעים צפון מערבה, למחוז מאי הונג סון.  Mae Hong Son Province.

איתי בוואן: ארבעה הולנדים שמטיילים לבד אבל מסתבר שמגיעים מאותה העיר בהולנד; בחור ובחורה בריטיים שנפגשו בקורס צלילה; ואלחנדרו – צ'יליאני מהמם, חותר קיאקים מקצועי שתפקידו לשוט לידינו בקיאק ולצלם אותנו. יום לפני כן הוא נפצע כשנפל באמצע רכיבה על פיל. אל דאגה! בשביל לחתור ולצלם לא צריך דבר מלבד ידיים. ואילו ידיים! שרירי חתירה יומית בנהר, לעיתים נגד כיוון הזרם. וחיתוך דיבור צ'יליאני. וקצת עברית, כי יש אקסית מישראל.

כעבר כחצי שעה הרגשתי איך הצבע שלי משתנה מלבן לירוק. ניסיתי לשאוף אוויר. לא דיברתי עם אף אחד. הייתי עסוקה בלא לחטוף בחילה. המשימה כמעט הושלמה.

כמעט.

הדרך היא פנינה עוצרת נשימה של הרים, גאיות, שמים כחולים, שמיים מעוננים, פרחים, שדות אורז, ג'ונגל שעוטף את הכביש, עלוות העצים כמעט נוגעות ברכב.

עשר דקות לפני הסוף לא יכולתי יותר. סימנתי לנהג הרכב לעצור והתנהגתי באצילות רבה כשחציתי את הכביש והקאתי את נשמתי. התרוממתי לחזור לרכב והקאתי אותה שוב.

"את בסדר?" שאל אותי הזוג הבריטי.

"כן, כן, אני רגילה", אמרתי, וסיפרתי להם על הנסיעה מואנג-ויינג ללואנג פראבאנג, לאוס:

ארבע שעות של הקאות. נהג המונית מסרב בכל תוקף לעצור ß מושיט לי שקית הקאה ß אני ממלאת אותה ß הוא זורק אותה החוצה מהחלון תוך כדי נסיעה אחוזת דיבוק בין סיבובים שיכולים להרוגß מושיט לי שקית נוספת ß הקאה ß השלכת התכולה, כן, גם על רכבים חולפים. וחוזר חלילה.

ארבע שעות. של ההקאות הכי מצחיקות שהיו לי בחיים.

סוריאליזם. וקיוויתי שפגענו באופנוע.

אם אתם מגיעים במקרה לפאי, תעשו לעצמכם טובה- קחו טיול ראפטינג. ואם אתם יכולים, קחו את זה הארוך. שש שעות מענגות של מעבר בין ראפטינג חצי-סוער לבין חתירה בנהר שקט, לבין שחיה או היסחפות בזרם איטי ואז בין אשדות מפחידות.

הצטרפנו לעוד קבוצה והתחלקנו לשתי סירות: בסירה איתי 3 תיירים מצרפת. זוג מאוהב והבחור המוזר שמטייל איתם ומסתכל עליהם כשהם מתנשקים.

המדריך (המשעשע) ידע לתת פקודות חתירה ולנהל שיחה בסיסית באנגלית, רוסית, סינית, צרפתית וגם בעברית ("לפני כמה שנים היו בפאי המון ישראלים. ככה למדתי. אבל ישראלים בראפטינג... כשהם בקבוצה... לא מקשיבים לאף אחד חוץ מלעצמם. פעם כמעט נהרגנו בגלל זה.").

הבחורה הצרפתייה- רוצחת סדרתית של עכבישי-נהר, שהתעקשו ליפול לתוך הסירה מן העצים בהמוניהם ולהימחץ תחת נעליה המכות בהם ללא רחם. הגוויות של המסכנים חסרי הארס נדבקו לרגלינו הדביקות ממים. "זה הזמן לקפוץ לשחות קצת", אמר המדריך ועזר לנו ליפול מהסירה.

אין שום בעיה ליפול מסירת ראפטינג ולשחות לאורך כמה מאות מטרים. הבעיה מתחילה, כשצריכים לעלות לסירה בחזרה. לא אלאה אתכם בפרטים המביכים של ניסיונות השווא שלי לטפס על הסירה ולא בפרטים המביכים עוד יותר של חברי הצוות מושכים אותי בזרועות ובחגורת ההצלה פנימה. אין דרך אלגנטית לעשות את זה, ובדרך כלל נופלים חזרה לתוך הסירה על הראש. (נופלים=אני נופלת) בדרך כלל אל תוך רגליים של מישהו אחר, ואל מים מלאים בגוויות עכבישים.

מסקנה: הגיע הזמן לעשות קצת שכיבות שמיכה ועליות מתח.

אם תשאלו אותי, כמעט שאין תחליף לטיול באזור מלא נהרות באמצעות חתירה בתוך נהר. הליכה, רכיבת אופניים ואפילו נסיעה על אופנוע מעניקים נקודת מבט מרוחקת. הפלגה עם הזרם מהמקום הנמוך ביותר, בסיבובים, כשלרגע אחד הכל סבוך ולרגע אחר הרים זוהרים בשמש מקיפים אתכם היא משהו שקשה להתחרות בו. קופים על העצים, אלפי פרפרים (מסתבר שפרפרים צהובים מחבבים צהוב, והם נוהגים להתיישב בהחלטיות על חולצות בצהב-זוהר של צרפתי מוזר). ציפורים צבעוניות ואם יש מזל גם בעלי חיים גדולים יותר. כל גוון אפשרי של ירוק וכל דוגמא ודפוס של עלים וגזעים וענפים ושורשים. לרגע, רק לרגע, העולם שבחוץ משתכח. מה שקיים הוא רק ההווה, הצורך להתקדם בכוחות עצמנו. המגע עם המים, הקריאות המוזרות של החיות. השמש היוקדת והמוסיקה של המים: שאון הסחף, שלוות הזרימה האיטית, טפטוף רחוק, מערבולות, צליל חתירת המשוט במים.

את ארוחת הבוקר וארוחת הצהריים אכלנו על גדות הנהר: חבילה ירקרקה של עלי בננות, בתוכה אורז וירקות וטופו. ושפע של פירות.

עצירה נוספת עשינו ליד שפך של מעיין מים-חמים, בוץ מינרלי טבעי ומפגש בין טמפרטורת מי הנהר לטמפרטורת מי המעיין. אי אפשר לדעת אף פעם אם תיכנסו למים חמים מדי או למים קרים מדי. וזה מדגדג. מצד שני, יכול להיות שהדגדוג נובע מכמויות הבוץ השחור שמרחנו אחד על השני.

שש שעות אולי נשמעות זמן ארוך, אבל הזמן טס כשנעים כך. שקט מוחלט כדי לא להפר את הרחש של הג'ונגל. או צווחות והתזות מים. או סתם חוויית כמעט-טביעה. (זה באמת לא מצחיק לנסות לשחות בתוך אשדות סוערות ולבלוע ה-מון מים, לא להצליח לעלות למעלה כדי לקחת אוויר. בעצם זה מצחיק מאד אם מסתכלים על זה מהצד. אבל אני הייתי עסוקה במאבק מתיש על חיי. הראש שקוע בתוך המים, הפה והאף סתומים כדי לא לבלוע עוד מים והמוח מנסה באמת להבין איפה הכיוון הנכון לעלות חזרה לנשום אחרי כמה סלטות בין זרמים, שמעוותות את חוש הכיוון).

ואלחנדרו. אלוהים אדירים, אלחנדרו: לראות מקצוען (שהשתתף בתחרויות אולימפיות) חותר בקיאק זה כמו לצפות בלוליין קרקסים: בזמן שאנחנו חותרים כברת דרך של נאמר, שעה, הוא חותר הלוך וחזור. מחנה את הקיאק, יוצא ממנו, מחכה לנו בדיוק בנקודה הנכונה לצלם אותנו חותרים או מתהפכים. מתמקם שוב כדי לצלם את הסירה השנייה. חוזר פנימה, חותר שוב ועוקף אותנו במהירות, חותר נגד כיוון הנהר ומתנגש בנו סתם לשם התענוג. עולה במעלה שפכי האסדות. מתהפך וחוזר לחתור כאילו כלום. כאילו שהוא שולט בנהר ולא הנהר שולט בו.

משימה חדשה לרשימת המשימות המתבשלת אצלי: ללמוד לחתור באופן מקצועי בקיאק בשנתיים הקרובות.

שעתיים של נסיעה בחילתית (אבל יפה), שש שעות של חתירה רטובה, שעתיים של נסיעה בחילתית פחות חזרה.

הולנד רע לב: "נהג, למה אתה נוסע כל כך לאט?"

חבר הולנדי רע לב: "זה בגללה. כדי שהיא לא תקיא."

"אז שתקיא", הוא מביט בי בחיוך. "ככה נגיע יותר מהר לפאי, ותוכלי להצטרף אלינו לבירה."

תאילנד הצפונית היא מדינה אחרת מתאילנד הדרומית. בעבר שלטה כאן ממלכה עצמאית, ממלכת לאנה.

צ'יאנג מאי מרוצפת מאות מקדשים עוצרי נשימה. קטנים, גדולים, עתיקים, חדשים. זהובים, כסופים, עשויים עץ, מעוטרים או פשוטים.

אנשי ממלכת לאנה הקדומה רגועים יותר מאנשי הדרום. חייכנים יותר (אם זה בכלל אפשרי בתאילנד). הזמן שלהם נע באופן אחר. האוכל הצפוני מפתיע בחוצפתו, בחדשנותו, בחריפותו, במתיקותו, בחמיצותו והמגוון בלתי אפשרי לגמיעה. צריך זמן כדי לבלוע ולעכל את פנינת הצפון.

צ'יאנג מאי היא כרך גדול של 200,000 אנשים אבל מרגישים בה גם כפר. בתי קפה היפסטרים, מרכזי קניות (עם חנות פוקס ישראלית!), כבישים עמוסים מצד אחד. שווקים ורוכלים בצדי הדרכים, סחורה טרייה, חליצת נעליים בכניסה למקדש שכונתי, הליכה רגועה. חיוך, גשם טרופי ושיירי ג'ונגל מציצים מהפינות שבהן הג'ונגל ממשיך להילחם על חייו, בידיעה ברורה שהוא ינצח מצד שני.

אחרי שבועיים וחצי בעיר שאני מתאהבת בה מרגע לרגע רציתי כפר ושמים זרועי כוכבים ונחל ובקתה. רציתי ללכת מצ'יאנג מאי כדי לחזור אליה.

ארזתי תרמיל, הצטיידתי בכדורים נגד בחילה (תודה לאל) ועליתי על אחד מהוואנים שנוסעים את הדרך המעוותת בת שלוש השעות לפאי.

פאי יפהפייה, עוצרת נשימה. כדי להגיע אליה צריכים לעבור 762 סיבובי-כביש, חלקם כמעט 360 מעלות. גם הדרך לפאי יפהפייה, אבל לא היה לי על כך שום מושג, מפני שהרוקחת שמכרה לי את הכדורים הבינה שביקשתי "משהו שייתן לי לישון דרך הבחילות" במקום "משהו שלא ירדים אותו אבל יעזור לבחילות".

מצאתי את עצמי מתעוררת משנת מתים בתוך רחוב הומה-יחסית, מלא בדוכני מזון, חנויות, בתי קפה קטנטנים, מסעדות, חנויות תכשיטים, אומנות. והדבר הראשון שעשיתי הוא לקנות מנת צ'יפס שטיגנו לי על המקום (כדי להוכיח לעצמי שאני לא הולכת להקיא).

השמש כבר החלה לשקוע כשהתקרבתי לגדות נהר "פאי" והגעתי ל Golden Hut הוסטל, שצ'אנס וויל אמרו לי שאחבב.

הלילה הראשון היה סיוט: החדרים שרציתי היו תפוסים, והסכמתי לישון ללילה אחד בחדר רטוב.

בואו ואפרט את המונח "רטוב":

כשאני אומרת "חדר רטוב" אני לא מתכוונת לרצפה רטובה. אני מתכוונת לחדר של 100% לחות. הלחות בו פשה במיטות, בקירות, בסדינים, בכריות, במנעולי הדלתות, ברצפה.

"את בטוחה שאת רוצה לישון פה?" שאל אותי טוטו, מנהל המקום.

"לא. אבל אני רוצה לישון בבקתות מול הנהר", לא ויתרתי על הפנטזיה.

"מחר תתפנה בקתה לכמה זמן שתרצי".

"אז כן, אני אשן פה הלילה."

"שלא תגידי שלא הזהרתי אותך. זה 100 באהט. ויש פה עובש."

את זה הרחתי ונשמתי במשך הלילה. "גולדן האט" הוא מעין בית-הארחה הוסטל זול (מאד), הממוקם על גדות נהר פאי. בסך הכל כ- 8-9 בקתות עץ, במבוק וקש עומדות על רגלי עץ ארוכות. הבקתות מסודרות במעגל, סביב בריכה וגן יפים. אבל בעונה הגשומה כל בקתה שאינה על עמודים (רגלים) לא תשרוד את הלחות. הבקתה שבה ישנתי היתה היחידה ללא עמודים. ולכן הוצאה, כנראה, משימוש.

ריח העובש היה כל כך כבד והמיטות כל כך לחות, שנאלצתי להשתמש סוף סוף בשק השינה ממשי שאני סוחבת איתי למקרים שבהם עדיף לא לגעת בשום דבר. לא העזתי לגעת במיטות. גם הגג התפורר מהרטיבות, ומדי פעם פיסות גג (וחרקים) נשרו בשלווה רטובה על הרצפה או המזרנים. סידרתי את הכילה שהיתה תלויה ועבשה מעל המיטה, סביב המזרן (ככל שעובר הזמן אני מחבבת כילות יותר), לבשתי פיג'מה, התחפרתי בשק השינה ובאופן מפתיע נרדמתי די בקלות, אף על פי שאין לי מושג איך נשמתי.

כשהתעוררתי בבוקר כבר לא יכולתי להפריד בין ריח הבקתה לריח שלי. כל פרטי הבד שהיו, איכשהו, חשופים – היו זקוקים לכביסה דחופה.

אבל היי, למי אכפת? הלילה עבר. העייפות הכימית התפוגגה ואני עוברת לבקתת עץ! עם מרפסת! ומקלחת ושירותים משלי! ומים חמים! ומהחלון שלי אפשר לראות (ולשמוע) את פכפוך הנהר ולהקשיב לגשם כשהוא מטפטף בעדינות או בכוח.

עכשיו הגיע הזמן לחוות את פאי.

פאי היא עיירה קטנה עם אוכלוסייה של פחות מ- 3,000 תושבים. בבסיסה היא ישוב-שוק או כפר-שוק, כלומר כפר המצוי בצומת דרכים כלשהי, והמוכר את מרכולתו פעם או פעמיים בשבוע לתושבי האזור בשוק ססגוני. השוק עדיין קיים (בימי רביעי וראשון), אולם רוב ההכנסות של תושבי המקום מבוססות על תיירות.

תושבי פאי המקוריים הם בני שבטים וקבוצות אתניות שונות מצפון תאילנד, לאוס וויאטנם (למשל ההאמונג והקאראן). חלקם דוברים שפה אחרת, לבושים בבגדים האופייניים לקבוצה האתנית שלהם.

כל זה נכון חלקית גם היום, אבל מורכב מהרבה אטרקציות תיירותיות.

למה תיירות?

ראשית כל, זאת תאילנד. ותאילנד עמוסה אתרי תיירות. ויש לכך סיבה: תאילנד יפהפייה, האנשים נחמדים, האוכל נהדר ובאופן כללי הכל זול.

שנית, פאי יפהפייה באופן מיוחד. בינתיים, היא אחד המקומות היפים  ביותר שראיתי בטיול הזה, ומתחרה לא רעה בכלל לואנג-ויינג עוצרת הנשימה, עיירה קטנטנה בלאוס שגם התמלאה תיירים ושינתה את פניה. פאי ממוקמת בין הרים וגבעות. היא ירוקה באופן שלא ניתן להסביר במילים. היא מוקפת נחלים ונהרות, מפלים, גשרים, מעיינות חמים.

כן. זה הנוף מהמרפסת שלי.

שלישית, פאי שלווה באופן מעורר השראה והתפעלות: למרות התיירות. משהו בה מצליח לשמור על שלווה. ייתכן מאד, שהשלווה מושגת על ידי השימוש הכבד בחשיש. יש מקומות שבפירוש ניתן להריח אותו באוויר. מה שמוביל לעניין הרביעי,

פאי היא עיירה היפית. כשאנשים שמעו שאני מגיעה לצפון תאילנד, כמעט כולם אמרו לי: "לכי לפאי. את תאהבי אותה. היא ממש היפית. היא גן עדן להיפים." המסקנה הנלווית היא, שרוב החברים והמכרים שלי משוכנעים שאני היפית. ושהגיע הזמן לחקור לעומק את המושג "היפית".

היפי מקומי. ככה אני נתפשת?

רביעית, פאי היא עיירה כוכבת-קולנוע מקומית. בשנת 2009 יצא סרט רומנטי בשם Pai in Love שצולם (איך לא) בפאי. ומאז היא מוקד משיכה ועלייה לרגל של מאות תיירים מקומיים, המציפים את המקום בעונת השיא, הולכים יד ביד באופן רומנטי וורדרד, מצטלמים בתנוחות מאוהבות באתרים בהם צולם הסרט, קונים חולצות מלבבות של פאי, ובאופן כללי – באים לכאן כדי להתאהב.

מאות שלטי-עץ קשורים על מוט באחת מעשרות החנויות המוכרות גלויות או חפצי-אהבה אחרים. 

אי אפשר שלא להתאהב. 

חמישית, פאי היא עיירת אומנים (אולי יש לזה קשר להיפים?): בניגוד לדוכני הקניות הרגילים שניתן למצוא בכל אתר תיירות בדרום מזרח אסיה (בעיקר מכנסי הרמון עם דוגמת פילים, תכשיטים זולים שמחלידים מהר וגופייה עם תמונות הבירה המקומית או עם הכיתוב: same same but different – ללא ספק, הביטוי המקומי הנפוץ ביותר בקרב מקומיים ותיירים כאחד), כאן אפשר למצוא אוצרות אומנות אמיתיים, גם אם היפיים: בגדים מעוצבים (נכון, בטון זרוק או פתוח או פרחוני או קליל, אבל מעוצב בהחלט), תכשיטים מיוחדים, עבודות עור, עץ, עבודות קלועות, ארנקים, נעליים, ציורים, עיטורים, פיסול ממוחזר ועוד.

בקיצור, הבנתם את העניין. יפה-יפה ועמוסה מצד אחד. ואיכשהו, שלווה ואומנותית מצד שני.

"יש רק שתי אפשרויות: או שתאהבי את פאי או שתשנאי אותה. אין באמצע" אמר לי וויל.

ובכן, הוא טעה. לא אהבה ולא שנאה. פשוט פאי.

בפאי העברתי שבוע שלם שבו, באופן כללי, כמעט שלא עשיתי שום דבר.

קמתי בבוקר כשקמתי. התלבטתי מה לאכול ואז הלכתי לאכול. אחרי האוכל חיפשתי בית קפה חמוד לשבת בו, ואת יתר הזמן ביליתי בקריאה או בכתיבה או בשוטטות ברחובות.

תכננתי ללמוד יוגה ולעשות טרק להרים. לטייל בין המעיינות החמים והמפלים, ללכת להאזין למוזיקה בכל ערב (יש בפאי בהחלט גם סצנת מוזיקה לא רעה בכלל, מעבר למקומות הריקוד הרגילים של התרמילאים), לשכור אופנוע, לשכור אופניים, לפגוש את אמילי שנטשתי בצ'יאנג מאי, לעשות ראפטינג וקייאקים ולאכול את העולם.

אני שמחה לומר שאת העניין של האוכל ביצעתי לא רע בכלל. כל היתר... ובכן... עייפות נעימה ובלתי מוסברת פשטה עלי בפאי. בתחילה נלחמתי עם עצמי, אבל עם כל יום שעבר פשוט הנחתי לעייפות ולרביצה ולקריאה ולחוסר התנועה להשתלט עלי. באופן כל כך מנוגד לתזזיתיות של הימים האחרונים בצ'יאנג מאי.

רק כשנחים המחשבות מגיעות ומציפות וגם הרעיונות.

חלק מהמשימות שלי בשלב הנוכחי של הטיול הן להבין באופן די סופי, שאני הולכת לעשות את הטיול הזה עוד הרבה זמן. כאורח חיים. ובשביל לעשות את זה, אין ספק שכדאי לנוח ולחפש דרכים להגשים את החלום-המציאות החדשה הזו.

הגעתי למסקנה, שהגשמת החלום היא לא כל כך קשה. הדבר הקשה הוא פשוט לקחת את הרגל קדימה, להחליט לעשות את הצעד הראשון.

אבל לאן?

מה הלאה?

כרגע, רק קצת בפאי, לשים ראש על הכרית או לצפות במשך שעות בנהר

ולדעת שיום אחד אקום בבוקר ואדע מה השלב הבא.

זה לא סימן טוב שהגשם מתחיל לטפטף בעונה הגשומה, במיוחד כשאנחנו גם מטפסים ועולים במעלה שרשראות הרים.

עוצרים. עוטים את מעילי הגשם. לצ'אנס יש אפילו מכנסי-גשם שוויל השאיר עבורו. ויש לנו גם משקפות-רכיבה שמכסות את העיניים.

אבל הגשם מתחזק, הנסיעה הופכת איטית וטיפות הגשם על הפנים מכות ללא רחם. אני מסתירה את הפנים שלי בתוך הגב של צ'אנס ולא מבינה איך הוא מסוגל לנהוג כשהטיפות מאגרפות לו ככה את הפרצוף. בתוך פחות מחמש דקות המכנסיים שלי רטובות לגמרי, הנעליים שלי מתפקדות בתור אגמים קטנים, הגרביים בתור דגים.

עוד עשר דקות עוברות כדי להוכיח לנו שעונה גשומה תוך כדי נסיעה על אופנוע נשארת אדישה לחפצים כמו "מעיל גשם". המים חודרים דרך פתחי הראש והידיים, ולא עובר זמן רב עד שאנחנו רטובים יותר מאשר לו היינו מוותרים על המעילים. מקווי מים, שישראל היתה מודה עליהם, נצברים בתוך השרוולים והכיסים ואנחנו נראים מגוחך ומרגישים עלובים.

"זה מטורף" צ'אנס צועק אלי.

"כמה זמן עוד יש לנו?"

"בקילומטרים או בזמן? כי ממש אין לי מושג."

במקום לנסוע בסך הכל כ- 5 שעות עד הגבול, נסענו שש וחצי. אל דאגה. החזרה ארכה אפילו יותר. עזבו את הגשם, הרטיבות, הקור והרוח הדוקרת את הגוף הרטוב. הבעיה היא התחת.

"וווההההווווו מאי-סאי!!!" אני צועקת בהקלה ומתגלגלת מצחוק. הגענו. "צ'אנס, אני מעריצה אותך. מעכשיו אתה הגיבור שלי". אין שום סיכוי שהייתי נוהגת ככה כל כך הרבה זמן.

צ'אנס, כהרגלו, מחייך אבל נראה אדיש.

"תצלם אותי רטובה!" אני מבקשת ממנו, אחרי שאנחנו מוצאים חניה ממש ליד מעבר הגבול, מתמקמים בבית קפה, מזמינים ארוחת צהריים ומתנערים כמו שכלבים מנערים את הפרווה אחרי שמקלחים אותם: בהתלהבות. בגיחוך. וללא הצלחה.

אוקיי, הבהרה: לצ'אנס אין טלפון נייד, בטח שלא טלפון חכם.

לעיתים אנחנו שוכחים את האנשים שנותרו מאחור. אנחנו שוכחים, שעל מנת לצלם תמונה טובה, צריך ללמוד כיצד להחזיק את המצלמטלפון מבלי לרעוד. ועל שכחה משלמים. כל התמונות שאי פעם ביקשתי מצ'אנס לצלם היו מעורפלות מדי או מבריקות מדי או בזווית מוזרה. או שהוא בכלל לא צילם את מה שרציתי שיקלוט. בגלל העובדה הזו אין לי תמונה של הבריכה שהיתה אני באותם רגעים.

אגב, צ'אנס יושב לידי ברגעים אלו ממש ומוחה בתוקף אך ללא הואיל על דמותו חסרת כישרון הצילום. בימים הקרובים הוא מתכנן לרכוש טלפון חכם. דיווחים בהמשך.

מעבר הגבול לא אמור לקחת יותר משעה, ואנחנו קובעים להיפגש בבית הקפה הזה בעוד שעה בדיוק. יש כמה מקדשים שאני רוצה לראות כאן, והיו לי שאיפות להסתובב ברחובות ולטעום את האוכל, שהוא בעיקר בורמזי וסיני עם נגיעות תאיות.

אבל הגשם מבריח אותי לשוק מקורה ע-נ-ק, שבלתי ניתן להבחין בו מן הרחוב. כניסה אקראית לחנות על מנת להימלט מהגשם מוליכה אותי דרך סמטאות על סמטאות של שוק שיש בו הכל. אני מחליטה לחפש לעצמי זוג מכנסיים וחולצה או משהו יבש כלשהו, אבל מאי-סאי היא לא עיר תיירותית ואין בה מידות תיירותיות אלא רק מידות תאיות-בורמזיות-סיניות, כלומר XL  שווה ל XS. ונסו למדוד בגדים על עור רטוב כשהם תפורים במידות ננסיות.

אל יאש! במקום לבכות על מר גורלי ועל ששת הקילוגרמים שהרווחתי ביושר בישראל עשיתי את מה שכל אדם שפוי בדעתו היה עושה: חיפשתי מקדש קרוב. וחתול. (למעשה, חיפשתי קודם כל חתול).

חתול, לא משנה היכן הוא בעל איכויות גלובאליות של שיפור מצב הרוח, הורדת לחץ הדם והפקת חיוכים.

אז הנה מה שמצאתי:

אז היה מקדש. יפה, לא?

והנה סמטא אחת מתוך עשרות הסמטאות של השוק במאי-סאי. 

וברור, שמוכרים כאן פאות צבעוניות. זה הגיוני לגמרי.

או. והנה המיצי. והמוכרת הגאה.

 "כן. תצלמי אותי. אני יודע שאני מתוק".

ותאמינו לי, שזה עדיף על התמקדות בחולצה, מכנסיים, נעליים, גרביים, תחתונים, חזייה, מעיל ומעיל גשם רטובים והמחשבה על מה שצ'אנס אמר לי לפני שהלך: "אם לא ירד גשם, יש לנו מזל. נתייבש מהרוח בנסיעה". צ'אנס לא בא ממדינה חמה. ולא קר לו לנסוע רטוב בתוך הרוח.

נפגשנו לתה כעבור שעה. הגבול הספציפי הזה עם מיאנמר מוזר מאד. לא ניתן באמת להיכנס

אליה למטרת תיירות מכאן. זו עיירה מבודדת וסגורה שמשמשת אך ורק לשם העברת סחורות בין שני הצדדים ולשם החתמת דרכונים להארכת ויזות לתאילנד. (30 ימים למדינות ה- G7. 14 ימים לכל היתר).

אה, עיקר שכחתי: בעבר היא היוותה את אחד האתרים המרכזיים להעברת אופיום ולהברחתו (נו, ובכן, זה עדיין קורה כאן מדי פעם) שכן היא חלק מ"משולש הזהב", המקום האסטרטגי שבו נפגשות שלוש מדינות: תאילנד, מיאנמר ולאוס. בעבר, רוב השדות היו מכוסים כאן פרגים. היתה זו ההכנסה המרכזית של התושבים ואם לומר את האמת, אחת מהכנסותיה המרכזיות של המדינה, של הכנופיות הצפוניות ושל, אם לומר את האמת – כולם.

מלך תאילנד הנוכחי, ראמה ה- 9, שכדאי להכיר קצת אם נמצאים בתאילנד ליותר משבועיים חופשה, החליט ששדות פרגים ותעשיית סמים הם לא הכלכלה שהוא מעוניין לבסס עליה את תאילנד. במקום לעשות מה שמנהיגים אחרים עושים (למשל בלאוס) כלומר לגזול את הפרנסה מהחקלאים ולהכתיב להם מגבוה מה לעשות, טרח ראמה לבקר באופן אישי אצל החקלאים. הוא בדק מה הצרכים שלהם, התייעץ איתם, הסביר להם את הצעד והחליף את חקלאות האופיום בחקלאות של יבולים אחרים וכן בחקלאות מודרנית יותר: טרקטורים במקום תאו-מים, הדרכות על חקלאות מודרנית, מים, תכנון ועוד. אלה רק חלק מהדברים הנפלאים שהמלך ראמה ה-9 עשה ביחד עם מלכתו (סיקיריט) במשך שנים על מנת לקדם את תאילנד למדינה המפותחת שהיא כיום. וזו הסיבה שהם נערצים ואהובים כל כך על ידי מרבית נתיניהם, העם התאי.

בצ'יאנג ראי ובמאי-סאי קיימים "מוזיאוני אופיום" (לא היה לי זמן לבקר, אבל צ'אנס הבטיח שאני לא צריכה, מכיוון שהוא יודע על מה שצריך לדעת על אופיום, הרואין ועל צריכת והברחת הירואין באופן כללי. ואין יותר טוב ממקור ראשון), בעבר האזור היה מרושת ב"בתי אופיום" (חוקיים) ששימשו את הבאים לצריכת אופיום מאורגנת וחברתית. (נו, ובכן, עדויות של אנשים מהתקופה הזו טוענות שזה לא ממש היה חברתי. אמנם כולם היו ביחד, אבל הם היו ביחד עם האופיום ולא ביחד עם אנשים[1]).

מה שעוד קיים בכל כבישי הצפון הם הרבה (מאד) מחסומי משטרה על הכבישים, המיועדים לעצירת מכוניות ואנשים החשודים בהברחות (לא רק של אופיום והרואין). בכל פעם שעברנו מחסום הפך צ'אנס את עצמו לדרמטי (שזה נדיר לשמוע אותו משנה את טון הקול שלו), ואמר גרסא כלשהי של המלל הבא:

"אנחנו יכולים לעשות את זה קרן. תתנהגי רגיל. תחייכי, אבל לא יותר מדי. אף אחד לא חושד. הנה... הנה... הופה! עברנו את הביקורת. רק עוד XX  קילומטרים נוספים עד צ'יאנג מאי כדי להביא את האופיום בבטחה לוויל. רק שלא יעצרו אותי. אני מחביא את האופיום בנקבי-הגוף. המממ... מצד שני, כשחושבים על זה, חיפוש יכול להיות חוויה מענגת."

ואז הפעלתי את גוגל מפות. ואז גשם המשיך לרדת. ואז נסיעה שאמורה היתה לארוך בערך שעה וחצי-שעתיים לבית השחור ארכה שלוש שעות.

התעקשתי למצוא אותו. כל כך רציתי להוכיח לעצמי שאני יכולה, ושגם אם המוח שלי התכווץ בבוקר, הוא מסוגל להתרחב אחר כך.

"צ'אנס, בעוד עשרים דקות נראה לי, נצטרך להסתובב ימינה."

"וויל לא אמר שמאלה?"

"כן. הוא אמר שמאלה, אבל אם מגיעים מכיוון צ'יאנג ראי, ולא מכיוון הגבול. זה אומר שצריך לפנות ימינה"

"לא נראה לי."

"אוקיי, מה שאתה חושב"

וזה גרם לנו לבזבז שעה וחצי. כי אני צדקתי. אבל איכשהו, ההיסטוריה הגברית לא זוכרת את זה ככה.

"צ'אנס, אתה צריך לפנות כאן ימינה. כאן. כאן! כאן!" (צ'אנס ממשיך ישר. הרבה מאד ישר, ואני רוצה לחנוק אותו). וזה גרם לנו לבזבז עוד חצי שעה.

"או קיי, צ'אנס, כאן אתה צריך לפנות שמאלה. אל תיסע כל כך מהר, הפניות קטנות. כאן! תפנה כאן!" צ'אנס מפספס את הפניה, כמובן.

"טוב שאת באמת אומרת לי לפנות בזמן".

התעקשנו למצוא את הבית השחור, אף על פי שציוני הדרך שוויל שלח לנו לא היו רלוונטיים (כי בתאילנד ובדרום מזרח אסיה בכלל, ה-כל תמיד בשיפוצים ופני הדרך משתנים אחת ליומיים). הקואורדינטות עזרו, בסופו של דבר, אבל לחפש קואורדינטות עם טלפון בזמן גשם שוטף זה לא ממש עובד.

ואז הגענו לבית השחור.

וויל אמר לי יום לפני כן: "אם המקדש הלבן זה what the fuck moments, חכי למה שיצא מהפה שלך בבית השחור. אני לא בטוח שזה מקום לטבעונים, אבל את טבעונית זורמת."

"וויל, אני לא רוצה לראות חיות מתות."

"אהההממממ את הולכת לראות הרבה חיות מתות. אבל אני לא אהרוס לך את ההפתעה."

הבית השחור נראה כמו מקדש כפרי קטן באמצע שום מקום.

יותר מזה, אני לא יכולה לספר לכם עליו.

מפני שמרוב שעות שבזבזנו על חיפושים, הגענו לאחר שעות הפתיחה. והיה סגור.

שקט השתרר בינינו.

לא תמיד האמנתי, ששקט יכול לחתוך משהו כמו סכין. אבל נראה לי שהקלישאה נכונה. שקט יכול לחתוך.

נתתי לשקט שהיו בו חילופי קללות ונאצות לעבור בינינו, וחיבקתי את צ'אנס.

אחרי רבע שעה של נסיעה דוממה מחרישת אוזניים, ליטפתי לצ'אנס את הכתף.

"אתה בסדר?"

"כן. כן."

"אתה עצוב?"

"לא. למען האמת, בכלל לא היה לי חשוב לראות את המקום הזה. סתם מבואס שנגיע הביתה בחושך. וחוצמזה, אם יש משהו שלמדתי בטיול הזה הוא, שיותר מלראות מקומות אני רוצה לחוות חוויות. אז לרגע אחד היה לי קשה, אבל היי, יש לי ויזה ל- 30 יום? הייתי במאי-סאי? סבבה. מבחינתי היינו יכולים גם לוותר על המקדש הלבן. לא שאני לא שמח שראינו אותו."

"צ'אנס, אתה יודע שהייתי מאוהבת בך ממבט ראשון, נכון?"

"לא. את סתם רצית אותי. זאת לא אהבה. זאת תאווה, וזה מעליב."

"עכשיו אני אוהבת אותך."

"אני יודע. אבל אני הנהג. אין לך ברירה."

את השעתיים הבאות של הנסיעה, כשהישבן שלנו כבר משדר אותות מצוקה עשינו בשקט מוחלט, אבל מסוג אחר: שקט של רטיבות, עייפות, רעב, קור והצורך העז לשנות תנוחה, אחרי שעות של ישיבה על אופנוע."

ואז נסענו עוד שעתיים. בגשם.

הראש שלי היה סחרחר מצמא ומרעב, אבל לא העזתי לומר כלום למי שנוהג את כל הדרך הזו בגשם.

וחזרנו לנקודת ההתחלה של הסיפור הזה

הגוף שלי צורח, אבל, איך לומר, בעיקר התחת שלי. התחת שלנו, של צ'אנס ושלי.

הדבר הכי מדהים בסיוטים ובחוויות מתישות, במיוחד בזמן טיול, הוא שבמבט לאחור ואחרי תקופת הצטננות קלה (תרתי משמע), וכמובן – אם לא מתים: החוויה הופכת בראש לאירוע מגניב ומסעיר.

ככה זה נראה היה כשחזרנו:

הגענו הישר למסעדה, שבה ישב וויל.

מבלי לאכול, הוא הזמין לכולנו בירות.

שתיתי בקבוק בירה אחד בשעה 23:00 אחרי שאכלתי בפעם האחרונה בסביבות 12:00 מרק.

השתכרתי אחרי פחות מעשרים דקות. מבירה אחת.

עליתי "לרגע" לחדר.

התעוררתי בבוקר למחרת.

וויל: "בוקר טוב באמת, גברת 'אני כבר חוזרת'. איך היה אתמול?"

"וואו, היה פשוט מעולה! איזו נסיעה אדירה!"

"לקח לכם 'קצת' זמן. לפי החישוב שלי, איחרתם לחזור באיזה ארבע שעות. נו, אני מניח שזה מכיוון שפשוט התמזמזתם עם הזמן כי היה לכם כיף."

"כן. כן. היה ממש כיף."

אמרתי והתכוונתי לכל מילה.

[1]  בספר המרתק Ladyboys: the secret world of Thailand's third gender, מתארת אחת הדמויות את חייה בתור נער צעיר, בן לאב מכור לאופיום באחד מן הכפרים הצפוניים בתאילנד.