הטבעת

הגיע הזמן לעשות משהו תזזיתי. אחרי כמה ימים של חוסר תנועה אני מכריחה את עצמי ללכת לאחת מסוכנויות התיירים ולהזמין את עצמי למשהו שיזיז לי את הישבן.

טיול הישרדות של 3 ימים בג'ונגל?

נפסל עקב חוסר כוח ללמוד כישורי הישרדות, לגלף כלי ציד בבמבוק, לצוד לעצמי את האוכל ולישון על רצפת הג'ונגל. הבטחתי לעצמי שבעתיד.

טרקינג "רגיל" בג'ונגל?

נפסל על הסף עקב אובר-תיירותיות, מפגש עם "שבטים אותנטיים" (כלומר תצפית מביכה ב"דוגמני שבט"), הליכה של שעתיים בלבד ומעבר היסטרי מאטרקציה לאטרקציה.  

ראפטינג?

ראפטינג איט איז. (בהמלצת צ'אנס)

שנאתי את היקום כשהייתי צריכה לקום בשש בבוקר כדי להיות בנקודת המפגש בשעה 7. כשהגעתי ראשונה.

כשהיתר אחרו במחצית השעה. כששתי בנות בוששו מלהגיע אחרי ליל שיכרות מתקדם.

מלבד האיחור, היום החל לא רע בכלל: ארוחת בוקר, הסבר על טכניקות חתירה ותקשורת בין חותרי הסירה.

ואז נכנסנו לוואן כדי לנסוע לנקודת ההתחלה.

אף אחד לא סיפר לי, שהנסיעה לשם אורכת כשעתיים, על כביש משובש לא פחות מהכביש מצ'יאנג מאי לפאי.

אנחנו נוסעים צפון מערבה, למחוז מאי הונג סון.  Mae Hong Son Province.

איתי בוואן: ארבעה הולנדים שמטיילים לבד אבל מסתבר שמגיעים מאותה העיר בהולנד; בחור ובחורה בריטיים שנפגשו בקורס צלילה; ואלחנדרו – צ'יליאני מהמם, חותר קיאקים מקצועי שתפקידו לשוט לידינו בקיאק ולצלם אותנו. יום לפני כן הוא נפצע כשנפל באמצע רכיבה על פיל. אל דאגה! בשביל לחתור ולצלם לא צריך דבר מלבד ידיים. ואילו ידיים! שרירי חתירה יומית בנהר, לעיתים נגד כיוון הזרם. וחיתוך דיבור צ'יליאני. וקצת עברית, כי יש אקסית מישראל.

כעבר כחצי שעה הרגשתי איך הצבע שלי משתנה מלבן לירוק. ניסיתי לשאוף אוויר. לא דיברתי עם אף אחד. הייתי עסוקה בלא לחטוף בחילה. המשימה כמעט הושלמה.

כמעט.

הדרך היא פנינה עוצרת נשימה של הרים, גאיות, שמים כחולים, שמיים מעוננים, פרחים, שדות אורז, ג'ונגל שעוטף את הכביש, עלוות העצים כמעט נוגעות ברכב.

עשר דקות לפני הסוף לא יכולתי יותר. סימנתי לנהג הרכב לעצור והתנהגתי באצילות רבה כשחציתי את הכביש והקאתי את נשמתי. התרוממתי לחזור לרכב והקאתי אותה שוב.

"את בסדר?" שאל אותי הזוג הבריטי.

"כן, כן, אני רגילה", אמרתי, וסיפרתי להם על הנסיעה מואנג-ויינג ללואנג פראבאנג, לאוס:

ארבע שעות של הקאות. נהג המונית מסרב בכל תוקף לעצור ß מושיט לי שקית הקאה ß אני ממלאת אותה ß הוא זורק אותה החוצה מהחלון תוך כדי נסיעה אחוזת דיבוק בין סיבובים שיכולים להרוגß מושיט לי שקית נוספת ß הקאה ß השלכת התכולה, כן, גם על רכבים חולפים. וחוזר חלילה.

ארבע שעות. של ההקאות הכי מצחיקות שהיו לי בחיים.

סוריאליזם. וקיוויתי שפגענו באופנוע.

אם אתם מגיעים במקרה לפאי, תעשו לעצמכם טובה- קחו טיול ראפטינג. ואם אתם יכולים, קחו את זה הארוך. שש שעות מענגות של מעבר בין ראפטינג חצי-סוער לבין חתירה בנהר שקט, לבין שחיה או היסחפות בזרם איטי ואז בין אשדות מפחידות.

הצטרפנו לעוד קבוצה והתחלקנו לשתי סירות: בסירה איתי 3 תיירים מצרפת. זוג מאוהב והבחור המוזר שמטייל איתם ומסתכל עליהם כשהם מתנשקים.

המדריך (המשעשע) ידע לתת פקודות חתירה ולנהל שיחה בסיסית באנגלית, רוסית, סינית, צרפתית וגם בעברית ("לפני כמה שנים היו בפאי המון ישראלים. ככה למדתי. אבל ישראלים בראפטינג... כשהם בקבוצה... לא מקשיבים לאף אחד חוץ מלעצמם. פעם כמעט נהרגנו בגלל זה.").

הבחורה הצרפתייה- רוצחת סדרתית של עכבישי-נהר, שהתעקשו ליפול לתוך הסירה מן העצים בהמוניהם ולהימחץ תחת נעליה המכות בהם ללא רחם. הגוויות של המסכנים חסרי הארס נדבקו לרגלינו הדביקות ממים. "זה הזמן לקפוץ לשחות קצת", אמר המדריך ועזר לנו ליפול מהסירה.

אין שום בעיה ליפול מסירת ראפטינג ולשחות לאורך כמה מאות מטרים. הבעיה מתחילה, כשצריכים לעלות לסירה בחזרה. לא אלאה אתכם בפרטים המביכים של ניסיונות השווא שלי לטפס על הסירה ולא בפרטים המביכים עוד יותר של חברי הצוות מושכים אותי בזרועות ובחגורת ההצלה פנימה. אין דרך אלגנטית לעשות את זה, ובדרך כלל נופלים חזרה לתוך הסירה על הראש. (נופלים=אני נופלת) בדרך כלל אל תוך רגליים של מישהו אחר, ואל מים מלאים בגוויות עכבישים.

מסקנה: הגיע הזמן לעשות קצת שכיבות שמיכה ועליות מתח.

אם תשאלו אותי, כמעט שאין תחליף לטיול באזור מלא נהרות באמצעות חתירה בתוך נהר. הליכה, רכיבת אופניים ואפילו נסיעה על אופנוע מעניקים נקודת מבט מרוחקת. הפלגה עם הזרם מהמקום הנמוך ביותר, בסיבובים, כשלרגע אחד הכל סבוך ולרגע אחר הרים זוהרים בשמש מקיפים אתכם היא משהו שקשה להתחרות בו. קופים על העצים, אלפי פרפרים (מסתבר שפרפרים צהובים מחבבים צהוב, והם נוהגים להתיישב בהחלטיות על חולצות בצהב-זוהר של צרפתי מוזר). ציפורים צבעוניות ואם יש מזל גם בעלי חיים גדולים יותר. כל גוון אפשרי של ירוק וכל דוגמא ודפוס של עלים וגזעים וענפים ושורשים. לרגע, רק לרגע, העולם שבחוץ משתכח. מה שקיים הוא רק ההווה, הצורך להתקדם בכוחות עצמנו. המגע עם המים, הקריאות המוזרות של החיות. השמש היוקדת והמוסיקה של המים: שאון הסחף, שלוות הזרימה האיטית, טפטוף רחוק, מערבולות, צליל חתירת המשוט במים.

את ארוחת הבוקר וארוחת הצהריים אכלנו על גדות הנהר: חבילה ירקרקה של עלי בננות, בתוכה אורז וירקות וטופו. ושפע של פירות.

עצירה נוספת עשינו ליד שפך של מעיין מים-חמים, בוץ מינרלי טבעי ומפגש בין טמפרטורת מי הנהר לטמפרטורת מי המעיין. אי אפשר לדעת אף פעם אם תיכנסו למים חמים מדי או למים קרים מדי. וזה מדגדג. מצד שני, יכול להיות שהדגדוג נובע מכמויות הבוץ השחור שמרחנו אחד על השני.

שש שעות אולי נשמעות זמן ארוך, אבל הזמן טס כשנעים כך. שקט מוחלט כדי לא להפר את הרחש של הג'ונגל. או צווחות והתזות מים. או סתם חוויית כמעט-טביעה. (זה באמת לא מצחיק לנסות לשחות בתוך אשדות סוערות ולבלוע ה-מון מים, לא להצליח לעלות למעלה כדי לקחת אוויר. בעצם זה מצחיק מאד אם מסתכלים על זה מהצד. אבל אני הייתי עסוקה במאבק מתיש על חיי. הראש שקוע בתוך המים, הפה והאף סתומים כדי לא לבלוע עוד מים והמוח מנסה באמת להבין איפה הכיוון הנכון לעלות חזרה לנשום אחרי כמה סלטות בין זרמים, שמעוותות את חוש הכיוון).

ואלחנדרו. אלוהים אדירים, אלחנדרו: לראות מקצוען (שהשתתף בתחרויות אולימפיות) חותר בקיאק זה כמו לצפות בלוליין קרקסים: בזמן שאנחנו חותרים כברת דרך של נאמר, שעה, הוא חותר הלוך וחזור. מחנה את הקיאק, יוצא ממנו, מחכה לנו בדיוק בנקודה הנכונה לצלם אותנו חותרים או מתהפכים. מתמקם שוב כדי לצלם את הסירה השנייה. חוזר פנימה, חותר שוב ועוקף אותנו במהירות, חותר נגד כיוון הנהר ומתנגש בנו סתם לשם התענוג. עולה במעלה שפכי האסדות. מתהפך וחוזר לחתור כאילו כלום. כאילו שהוא שולט בנהר ולא הנהר שולט בו.

משימה חדשה לרשימת המשימות המתבשלת אצלי: ללמוד לחתור באופן מקצועי בקיאק בשנתיים הקרובות.

שעתיים של נסיעה בחילתית (אבל יפה), שש שעות של חתירה רטובה, שעתיים של נסיעה בחילתית פחות חזרה.

הולנד רע לב: "נהג, למה אתה נוסע כל כך לאט?"

חבר הולנדי רע לב: "זה בגללה. כדי שהיא לא תקיא."

"אז שתקיא", הוא מביט בי בחיוך. "ככה נגיע יותר מהר לפאי, ותוכלי להצטרף אלינו לבירה."

זה לא סימן טוב שהגשם מתחיל לטפטף בעונה הגשומה, במיוחד כשאנחנו גם מטפסים ועולים במעלה שרשראות הרים.

עוצרים. עוטים את מעילי הגשם. לצ'אנס יש אפילו מכנסי-גשם שוויל השאיר עבורו. ויש לנו גם משקפות-רכיבה שמכסות את העיניים.

אבל הגשם מתחזק, הנסיעה הופכת איטית וטיפות הגשם על הפנים מכות ללא רחם. אני מסתירה את הפנים שלי בתוך הגב של צ'אנס ולא מבינה איך הוא מסוגל לנהוג כשהטיפות מאגרפות לו ככה את הפרצוף. בתוך פחות מחמש דקות המכנסיים שלי רטובות לגמרי, הנעליים שלי מתפקדות בתור אגמים קטנים, הגרביים בתור דגים.

עוד עשר דקות עוברות כדי להוכיח לנו שעונה גשומה תוך כדי נסיעה על אופנוע נשארת אדישה לחפצים כמו "מעיל גשם". המים חודרים דרך פתחי הראש והידיים, ולא עובר זמן רב עד שאנחנו רטובים יותר מאשר לו היינו מוותרים על המעילים. מקווי מים, שישראל היתה מודה עליהם, נצברים בתוך השרוולים והכיסים ואנחנו נראים מגוחך ומרגישים עלובים.

"זה מטורף" צ'אנס צועק אלי.

"כמה זמן עוד יש לנו?"

"בקילומטרים או בזמן? כי ממש אין לי מושג."

במקום לנסוע בסך הכל כ- 5 שעות עד הגבול, נסענו שש וחצי. אל דאגה. החזרה ארכה אפילו יותר. עזבו את הגשם, הרטיבות, הקור והרוח הדוקרת את הגוף הרטוב. הבעיה היא התחת.

"וווההההווווו מאי-סאי!!!" אני צועקת בהקלה ומתגלגלת מצחוק. הגענו. "צ'אנס, אני מעריצה אותך. מעכשיו אתה הגיבור שלי". אין שום סיכוי שהייתי נוהגת ככה כל כך הרבה זמן.

צ'אנס, כהרגלו, מחייך אבל נראה אדיש.

"תצלם אותי רטובה!" אני מבקשת ממנו, אחרי שאנחנו מוצאים חניה ממש ליד מעבר הגבול, מתמקמים בבית קפה, מזמינים ארוחת צהריים ומתנערים כמו שכלבים מנערים את הפרווה אחרי שמקלחים אותם: בהתלהבות. בגיחוך. וללא הצלחה.

אוקיי, הבהרה: לצ'אנס אין טלפון נייד, בטח שלא טלפון חכם.

לעיתים אנחנו שוכחים את האנשים שנותרו מאחור. אנחנו שוכחים, שעל מנת לצלם תמונה טובה, צריך ללמוד כיצד להחזיק את המצלמטלפון מבלי לרעוד. ועל שכחה משלמים. כל התמונות שאי פעם ביקשתי מצ'אנס לצלם היו מעורפלות מדי או מבריקות מדי או בזווית מוזרה. או שהוא בכלל לא צילם את מה שרציתי שיקלוט. בגלל העובדה הזו אין לי תמונה של הבריכה שהיתה אני באותם רגעים.

אגב, צ'אנס יושב לידי ברגעים אלו ממש ומוחה בתוקף אך ללא הואיל על דמותו חסרת כישרון הצילום. בימים הקרובים הוא מתכנן לרכוש טלפון חכם. דיווחים בהמשך.

מעבר הגבול לא אמור לקחת יותר משעה, ואנחנו קובעים להיפגש בבית הקפה הזה בעוד שעה בדיוק. יש כמה מקדשים שאני רוצה לראות כאן, והיו לי שאיפות להסתובב ברחובות ולטעום את האוכל, שהוא בעיקר בורמזי וסיני עם נגיעות תאיות.

אבל הגשם מבריח אותי לשוק מקורה ע-נ-ק, שבלתי ניתן להבחין בו מן הרחוב. כניסה אקראית לחנות על מנת להימלט מהגשם מוליכה אותי דרך סמטאות על סמטאות של שוק שיש בו הכל. אני מחליטה לחפש לעצמי זוג מכנסיים וחולצה או משהו יבש כלשהו, אבל מאי-סאי היא לא עיר תיירותית ואין בה מידות תיירותיות אלא רק מידות תאיות-בורמזיות-סיניות, כלומר XL  שווה ל XS. ונסו למדוד בגדים על עור רטוב כשהם תפורים במידות ננסיות.

אל יאש! במקום לבכות על מר גורלי ועל ששת הקילוגרמים שהרווחתי ביושר בישראל עשיתי את מה שכל אדם שפוי בדעתו היה עושה: חיפשתי מקדש קרוב. וחתול. (למעשה, חיפשתי קודם כל חתול).

חתול, לא משנה היכן הוא בעל איכויות גלובאליות של שיפור מצב הרוח, הורדת לחץ הדם והפקת חיוכים.

אז הנה מה שמצאתי:

אז היה מקדש. יפה, לא?

והנה סמטא אחת מתוך עשרות הסמטאות של השוק במאי-סאי. 

וברור, שמוכרים כאן פאות צבעוניות. זה הגיוני לגמרי.

או. והנה המיצי. והמוכרת הגאה.

 "כן. תצלמי אותי. אני יודע שאני מתוק".

ותאמינו לי, שזה עדיף על התמקדות בחולצה, מכנסיים, נעליים, גרביים, תחתונים, חזייה, מעיל ומעיל גשם רטובים והמחשבה על מה שצ'אנס אמר לי לפני שהלך: "אם לא ירד גשם, יש לנו מזל. נתייבש מהרוח בנסיעה". צ'אנס לא בא ממדינה חמה. ולא קר לו לנסוע רטוב בתוך הרוח.

נפגשנו לתה כעבור שעה. הגבול הספציפי הזה עם מיאנמר מוזר מאד. לא ניתן באמת להיכנס

אליה למטרת תיירות מכאן. זו עיירה מבודדת וסגורה שמשמשת אך ורק לשם העברת סחורות בין שני הצדדים ולשם החתמת דרכונים להארכת ויזות לתאילנד. (30 ימים למדינות ה- G7. 14 ימים לכל היתר).

אה, עיקר שכחתי: בעבר היא היוותה את אחד האתרים המרכזיים להעברת אופיום ולהברחתו (נו, ובכן, זה עדיין קורה כאן מדי פעם) שכן היא חלק מ"משולש הזהב", המקום האסטרטגי שבו נפגשות שלוש מדינות: תאילנד, מיאנמר ולאוס. בעבר, רוב השדות היו מכוסים כאן פרגים. היתה זו ההכנסה המרכזית של התושבים ואם לומר את האמת, אחת מהכנסותיה המרכזיות של המדינה, של הכנופיות הצפוניות ושל, אם לומר את האמת – כולם.

מלך תאילנד הנוכחי, ראמה ה- 9, שכדאי להכיר קצת אם נמצאים בתאילנד ליותר משבועיים חופשה, החליט ששדות פרגים ותעשיית סמים הם לא הכלכלה שהוא מעוניין לבסס עליה את תאילנד. במקום לעשות מה שמנהיגים אחרים עושים (למשל בלאוס) כלומר לגזול את הפרנסה מהחקלאים ולהכתיב להם מגבוה מה לעשות, טרח ראמה לבקר באופן אישי אצל החקלאים. הוא בדק מה הצרכים שלהם, התייעץ איתם, הסביר להם את הצעד והחליף את חקלאות האופיום בחקלאות של יבולים אחרים וכן בחקלאות מודרנית יותר: טרקטורים במקום תאו-מים, הדרכות על חקלאות מודרנית, מים, תכנון ועוד. אלה רק חלק מהדברים הנפלאים שהמלך ראמה ה-9 עשה ביחד עם מלכתו (סיקיריט) במשך שנים על מנת לקדם את תאילנד למדינה המפותחת שהיא כיום. וזו הסיבה שהם נערצים ואהובים כל כך על ידי מרבית נתיניהם, העם התאי.

בצ'יאנג ראי ובמאי-סאי קיימים "מוזיאוני אופיום" (לא היה לי זמן לבקר, אבל צ'אנס הבטיח שאני לא צריכה, מכיוון שהוא יודע על מה שצריך לדעת על אופיום, הרואין ועל צריכת והברחת הירואין באופן כללי. ואין יותר טוב ממקור ראשון), בעבר האזור היה מרושת ב"בתי אופיום" (חוקיים) ששימשו את הבאים לצריכת אופיום מאורגנת וחברתית. (נו, ובכן, עדויות של אנשים מהתקופה הזו טוענות שזה לא ממש היה חברתי. אמנם כולם היו ביחד, אבל הם היו ביחד עם האופיום ולא ביחד עם אנשים[1]).

מה שעוד קיים בכל כבישי הצפון הם הרבה (מאד) מחסומי משטרה על הכבישים, המיועדים לעצירת מכוניות ואנשים החשודים בהברחות (לא רק של אופיום והרואין). בכל פעם שעברנו מחסום הפך צ'אנס את עצמו לדרמטי (שזה נדיר לשמוע אותו משנה את טון הקול שלו), ואמר גרסא כלשהי של המלל הבא:

"אנחנו יכולים לעשות את זה קרן. תתנהגי רגיל. תחייכי, אבל לא יותר מדי. אף אחד לא חושד. הנה... הנה... הופה! עברנו את הביקורת. רק עוד XX  קילומטרים נוספים עד צ'יאנג מאי כדי להביא את האופיום בבטחה לוויל. רק שלא יעצרו אותי. אני מחביא את האופיום בנקבי-הגוף. המממ... מצד שני, כשחושבים על זה, חיפוש יכול להיות חוויה מענגת."

ואז הפעלתי את גוגל מפות. ואז גשם המשיך לרדת. ואז נסיעה שאמורה היתה לארוך בערך שעה וחצי-שעתיים לבית השחור ארכה שלוש שעות.

התעקשתי למצוא אותו. כל כך רציתי להוכיח לעצמי שאני יכולה, ושגם אם המוח שלי התכווץ בבוקר, הוא מסוגל להתרחב אחר כך.

"צ'אנס, בעוד עשרים דקות נראה לי, נצטרך להסתובב ימינה."

"וויל לא אמר שמאלה?"

"כן. הוא אמר שמאלה, אבל אם מגיעים מכיוון צ'יאנג ראי, ולא מכיוון הגבול. זה אומר שצריך לפנות ימינה"

"לא נראה לי."

"אוקיי, מה שאתה חושב"

וזה גרם לנו לבזבז שעה וחצי. כי אני צדקתי. אבל איכשהו, ההיסטוריה הגברית לא זוכרת את זה ככה.

"צ'אנס, אתה צריך לפנות כאן ימינה. כאן. כאן! כאן!" (צ'אנס ממשיך ישר. הרבה מאד ישר, ואני רוצה לחנוק אותו). וזה גרם לנו לבזבז עוד חצי שעה.

"או קיי, צ'אנס, כאן אתה צריך לפנות שמאלה. אל תיסע כל כך מהר, הפניות קטנות. כאן! תפנה כאן!" צ'אנס מפספס את הפניה, כמובן.

"טוב שאת באמת אומרת לי לפנות בזמן".

התעקשנו למצוא את הבית השחור, אף על פי שציוני הדרך שוויל שלח לנו לא היו רלוונטיים (כי בתאילנד ובדרום מזרח אסיה בכלל, ה-כל תמיד בשיפוצים ופני הדרך משתנים אחת ליומיים). הקואורדינטות עזרו, בסופו של דבר, אבל לחפש קואורדינטות עם טלפון בזמן גשם שוטף זה לא ממש עובד.

ואז הגענו לבית השחור.

וויל אמר לי יום לפני כן: "אם המקדש הלבן זה what the fuck moments, חכי למה שיצא מהפה שלך בבית השחור. אני לא בטוח שזה מקום לטבעונים, אבל את טבעונית זורמת."

"וויל, אני לא רוצה לראות חיות מתות."

"אהההממממ את הולכת לראות הרבה חיות מתות. אבל אני לא אהרוס לך את ההפתעה."

הבית השחור נראה כמו מקדש כפרי קטן באמצע שום מקום.

יותר מזה, אני לא יכולה לספר לכם עליו.

מפני שמרוב שעות שבזבזנו על חיפושים, הגענו לאחר שעות הפתיחה. והיה סגור.

שקט השתרר בינינו.

לא תמיד האמנתי, ששקט יכול לחתוך משהו כמו סכין. אבל נראה לי שהקלישאה נכונה. שקט יכול לחתוך.

נתתי לשקט שהיו בו חילופי קללות ונאצות לעבור בינינו, וחיבקתי את צ'אנס.

אחרי רבע שעה של נסיעה דוממה מחרישת אוזניים, ליטפתי לצ'אנס את הכתף.

"אתה בסדר?"

"כן. כן."

"אתה עצוב?"

"לא. למען האמת, בכלל לא היה לי חשוב לראות את המקום הזה. סתם מבואס שנגיע הביתה בחושך. וחוצמזה, אם יש משהו שלמדתי בטיול הזה הוא, שיותר מלראות מקומות אני רוצה לחוות חוויות. אז לרגע אחד היה לי קשה, אבל היי, יש לי ויזה ל- 30 יום? הייתי במאי-סאי? סבבה. מבחינתי היינו יכולים גם לוותר על המקדש הלבן. לא שאני לא שמח שראינו אותו."

"צ'אנס, אתה יודע שהייתי מאוהבת בך ממבט ראשון, נכון?"

"לא. את סתם רצית אותי. זאת לא אהבה. זאת תאווה, וזה מעליב."

"עכשיו אני אוהבת אותך."

"אני יודע. אבל אני הנהג. אין לך ברירה."

את השעתיים הבאות של הנסיעה, כשהישבן שלנו כבר משדר אותות מצוקה עשינו בשקט מוחלט, אבל מסוג אחר: שקט של רטיבות, עייפות, רעב, קור והצורך העז לשנות תנוחה, אחרי שעות של ישיבה על אופנוע."

ואז נסענו עוד שעתיים. בגשם.

הראש שלי היה סחרחר מצמא ומרעב, אבל לא העזתי לומר כלום למי שנוהג את כל הדרך הזו בגשם.

וחזרנו לנקודת ההתחלה של הסיפור הזה

הגוף שלי צורח, אבל, איך לומר, בעיקר התחת שלי. התחת שלנו, של צ'אנס ושלי.

הדבר הכי מדהים בסיוטים ובחוויות מתישות, במיוחד בזמן טיול, הוא שבמבט לאחור ואחרי תקופת הצטננות קלה (תרתי משמע), וכמובן – אם לא מתים: החוויה הופכת בראש לאירוע מגניב ומסעיר.

ככה זה נראה היה כשחזרנו:

הגענו הישר למסעדה, שבה ישב וויל.

מבלי לאכול, הוא הזמין לכולנו בירות.

שתיתי בקבוק בירה אחד בשעה 23:00 אחרי שאכלתי בפעם האחרונה בסביבות 12:00 מרק.

השתכרתי אחרי פחות מעשרים דקות. מבירה אחת.

עליתי "לרגע" לחדר.

התעוררתי בבוקר למחרת.

וויל: "בוקר טוב באמת, גברת 'אני כבר חוזרת'. איך היה אתמול?"

"וואו, היה פשוט מעולה! איזו נסיעה אדירה!"

"לקח לכם 'קצת' זמן. לפי החישוב שלי, איחרתם לחזור באיזה ארבע שעות. נו, אני מניח שזה מכיוון שפשוט התמזמזתם עם הזמן כי היה לכם כיף."

"כן. כן. היה ממש כיף."

אמרתי והתכוונתי לכל מילה.

[1]  בספר המרתק Ladyboys: the secret world of Thailand's third gender, מתארת אחת הדמויות את חייה בתור נער צעיר, בן לאב מכור לאופיום באחד מן הכפרים הצפוניים בתאילנד.

 אז שוב אני כאן. בתאילנד. 

אחרי שלושה חודשים. שלושה חודשים מלאים בישראל. שלושה חודשים שבהם עשיתי הרבה ולא עשיתי שום דבר.

מה עשיתי:

* הפעולות הראשונות שעשיתי כשנחתתי בישראל: אכלתי חומוס. חיבקתי אנשים וחתולים. הזמנתי כרטיס טיסה חזרה לאסיה.

* פגשתי חברים ומשפחה. חיבקתי. חובקתי. אהבתי. נאהבתי. התעצבנתי, רבתי, השלמתי.

* נרשמתי לקורס ברמנים. פעמיים בשבוע במשך חודש וחצי למדתי על יין ובירה וויסקי וברנדי וליקרים. הכנתי קוקטיילים. למדתי לעמוד בזמני מזיגה. ובעיקר השתכרתי עם חבורה חמודה של חברים, שהמבוגר ביניהם בן 26 עשינו על האש בחצר אחורית של אזור תעשייה כמו הומלסים, כמה חתולים זבי עיניים מארחים לנו לחברה. מוזיקה צורמת בוקעת מאחת המכוניות. תענוג.

*זכיתי לביקורים משני חברים, שפגשתי במהלך הטיולים:

מרקוס, 32, במקור מברזיל (נפגשנו בהאנוי, ויאטנם). התפטר מעבודתו בבנק לפני שנה וחצי והחל לטייל בעולם, כנראה לנצח. נקודת שיא: ביקור בגבול עם עזה. ממש ליד הבית. אני השתעממתי. מרקוד הקליט צלילי יריות. אחר כך הלכנו לאכול חומוס.

מייקל, 25, במקור מארקנסו, ארה"ב (נפגשנו בבטאמבאנג, קמבודיה). AKA  אינדיאנה ג'ונס. AKA  ג'ונס. מקצוע: היסטוריון-ארכיאולוג. התמחות: היסטוריה פרה-אנגקורית. מהות העיסוק (המגניב בעולם): שוטטות בג'ונגלים של קמבודיה עם GPS  חשיפת מקדשים ואוצרות שאבדו, אי שם, במהלך ההיסטוריה בתוך הג'ונגלים והודות למלחמת ויאטנם ("המלחמה האמריקאית", כפי שהיא מכונה בויאטנם ובקמבודיה) ולאחר מכן לשלטון הקמר-רוז' האכזרי. מיפוי המקדשים והאוצרות הללו, הובלת משלחות ועבודה במוזיאונים.

נקודת שיא: מייקל נחת בישראל אחרי חיפוש מוגזם ביותר של משטרת הגבולות הישראלית. בלי כלום, מלבד מחברת, עט, ארנק ודרכון. כל היתר השאירה משטרת הגבולות אצלה לבדיקה, בעוד המטוס ממריא. אז מה עשינו ביום הראשון של הביקור של מייקל בישראל? קנינו תחתונים בשדרות.

* תהיתי אם כדאי לי להתאהב שוב.

* ביררתי עם עצמי (ועם רופאים שגובים 890 ₪ לשעת ייעוץ, אבל היי! החנייה בחינם!) האם אני רוצה להיות אמא, בשלב כלשהו בחיי. ומתי. ואם בכלל. ומהן האפשרויות. וכמה סיכונים עומדים בפני.

* עליתי שישה קילוגרמים בתוך חודש וחצי. שיא עולמי חדש. (שילוב של שתיית אלכוהול, אכילת טוגנים צרפתיים ומחסור בתנועה. אה, והאוכל הישראלי הנפוץ ביותר: מאפים).

* עזרתי לארגן את החתונה הביתית והחמודה של אחי.

* טיילתי בקניונים ממוזגים וגיליתי שינויים בהרגלי הקנייה: חנויות בגדים, נעליים, תכשיטים או כל דבר אחר פסקו מלעניין אותי (אני! המחזיקה בארון 60 שמלות לעונת הקיץ לבדה. אפילו הפסקתי להתעניין בעקבים). מצאתי את עצמי נמשכת כמו דב קוטב לדג אל חנויות שמכרו ציוד טיולים;  נאנקת בהנאה מול תרמילים מתוחכמים, מכנסיים מאווררים בעלי תועפות כיסים, כובעים, בקבוקי מים עם מסנני פחם, נעלי הליכה לטראקים, לעיר או לכל מקום, ספרי לונלי פלאנט, ערכות עזרה ראשונה קומפקטיות. כן.

* המשכתי לפתח שנאה יוקדת למזגנים. והצטננתי בהתאם.

* ביליתי זמן איכות פרוותי, יוקד, אוהב, מענג עם החתולים שלי.

*נפרדתי מניטשה, חתול בן 16, שאימצתי מיד כשהשתחררתי מהצבא. גיליתי שפטרה, החתולה בת ה- 12 שלי סובלת מבעיות בלב ובכליות וזמנה קצוב. גיליתי שכוש, החתול בן ה- 14 שלי בריא, יחסית, אבל סובל מבעיות בכליות. גיליתי ששמיל, החתול בן ה- 10 שלי (ושל אמא), סובל מאלרגיה חמורה בעור, שנראית כמו גידולים סרטניים. ושמחתי עד הגג שהטיפול הוטרינרי עזר, ולא היינו צריכים להרדים אותו. נפרדתי בצער מסיילם, החתולה בת השנתיים שלי, שהחליטה לא לעזוב את הדירה הקודמת שלי. בשום פנים ואופן. ובכיתי עליה כאילו שישבתי שבעה. והשלמתי עם המעבר של כל החתולים לבית של אמא שלי.

* עברתי לגור ביחידת הדיור בבית של אמא שלי. והמעבר החד הזה מעצמאות מוחלטת לחיים עם אמא היה מאתגר. וכנראה, משמין.

* עבדתי שוב, אחרי שנה שלמה ללא עבודה. קמתי בבוקר למסגרת קבועה. וזה היה מוזר. והיו בזה דברים נהדרים. ונהניתי מהעבודה שלי ומהצוות שלי. והכי חשוב: ריפדתי את חשבון הבנק לנסיעה הבאה.

* דיברתי עברית. קראתי עברית. קראתי שירה עברית. הייתי בערבי השקת ספרי שירה בעברית. שאפתי עברית ולא רציתי לנשוף החוצה. הוקסמתי וכושפתי והתכשפתי והתייחדתי וצללתי בין אותיות ומשפטים. מימין לשמאל. בחיתוכים חדים. וחייכתי עברית והזלתי דמעות עבריות.

* פגשתי את המטפלת שלי לשלושה מפגשים. חדוות ההתבוננות הפנימית. ופגשתי יועצת תעסוקתית והתבוננתי איתה שנתיים, חמש שנים ועשר שנים קדימה.

* התנדבתי קצת. כי להיות פוליטית.

מה לא עשיתי:

* נרשמתי לחדר כושר ולחגי ספורט. השתתפתי בהם למשך שבועיים נהדרים. וזהו.

* עשיתי מנוי לסינמטק שוב. אבל לא ראיתי מספיק סרטים.

* לא פגשתי את כל החברים שרציתי.

* לא כתבתי.

* לא הבנתי היכן אני נמצאת.

* לא ידעתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה.

* לא הצלחתי לעשות מליון דולר בשלושה חודשים.

* לא קיבלתי החלטות מהירות.

* לא רקדתי. לא הייתי בשום פסטיבל.

* לא התאהבתי.

* לא תכננתי, אפילו לרגע אחד, את הטיול שלי.

שלושה חודשים, שהם פעימה ראשונה בקצב החיים המחודש שלי, המבוסס על פעימות: שלושה חודשים בישראל-שלושה חודשים בתפוצות וחוזר עלילה.

התאתגרתי. התאחדתי חזרה עם החוצפה הישראלית והצעקות הישראליות. וחוסר הסבלנות. וחוסר הסובלנות. האכפתיות הסביבתית למצב הבטן שלי, שעוד לא מלאה צאצאים עד גדותיה. התאחדתי עם האוכל הטעים ביותר בעולם (גם התחת שלי התאחד איתו), עם הלחץ הישראלי "להצליח", "להיות מישהי", "לעשות עוד משהו", "להתקדם", "לשאוף" – עד שלא ידעתי אם פיתחתי שוב שאיפות, או שישראל חדרה לתוכי, והשאיפות הן של ישראל ולא שלי.

גיליתי שפעימות של החזקה ושחרור (שליטה וחוסר שליטה), שהם פעימות החיים הפיזיים שלי הם גם פעימות החיים שלי. והעבודה שלי. ושוב טיפסתי במעלה הספירלה הבלתי נגמרת של המודעות המעיקה והמשחררת.

גיליתי כפתורים בתוכי, שעדיין נלחצים בקלות:

כאשר מבקרים אותי, את דעותיי, את הבחירות שלי, את המוסריות שלי, את השפיות שלי – בהתאם לעובדה שעסקתי בפעילות פרו ורבו או לא עסקתי בה. ושהעובדה שאני בת 36 ואינני אמא, מטרידה רבים.

והכפתור של תלות-חוסר תלות באמא. שהיא מקור החיים. והיא טיפלה בי, עד שהתבלבלנו. והכפתור הזה עדיין שם. מחכה שאעקור אותו מן השורש. ואמא תחזור להיות אמא שלי. אמא של אישה בת 36, ולא אמא של ילדה נכה. ואני אחזור להיות הבת של אמא שלי, אישה חופשיה בת 36 שבוחרת בחירות מצחיקות או מוזרות. והן בעיקר שותפות לדרך.

והכפתור הפוליטי. אבל נדבר על זה בהזדמנות.

שלושה חודשים.

ארזתי בדקה ה- 99.999. כמעט איחרתי את הרכבת. העצבים שלי כמעט התמרטו כשלא ידעתי אם הטיסה תצא, כי אפילו תל אביב תחת התקפת טילים.

ישנתי בטיסה כמו שלא ישנתי בארבעת הימים שקדמו לה, עקב הפגזות מעזה לישראל ומישראל לעזה.

שוחחתי ארוכות עם ישראלי-לשעבר, נ', בן 56. עזב את ישראל בגיל 24. מטייל בעולם מאז. הפך את עצמו למיליונר בכמה צעדים קלילים, שהראשון בהם הוא נועזות.

נחתתי בנמל התעופה בבנגקוק, סוברנאפוי, נמל התעופה הגדול ביותר בעולם. נשמתי עמוק. ורק אז גיליתי, שכנראה ששכחתי לנשום בשלושת החודשים האחרונים. הריאות שלי התרחבו. והרגשתי שעזבתי בית אבל שחזרתי הביתה.

שקיעת פרידה ליד קיבוץ דורות