הטבעת

הגיע הזמן לעשות משהו תזזיתי. אחרי כמה ימים של חוסר תנועה אני מכריחה את עצמי ללכת לאחת מסוכנויות התיירים ולהזמין את עצמי למשהו שיזיז לי את הישבן.

טיול הישרדות של 3 ימים בג'ונגל?

נפסל עקב חוסר כוח ללמוד כישורי הישרדות, לגלף כלי ציד בבמבוק, לצוד לעצמי את האוכל ולישון על רצפת הג'ונגל. הבטחתי לעצמי שבעתיד.

טרקינג "רגיל" בג'ונגל?

נפסל על הסף עקב אובר-תיירותיות, מפגש עם "שבטים אותנטיים" (כלומר תצפית מביכה ב"דוגמני שבט"), הליכה של שעתיים בלבד ומעבר היסטרי מאטרקציה לאטרקציה.  

ראפטינג?

ראפטינג איט איז. (בהמלצת צ'אנס)

שנאתי את היקום כשהייתי צריכה לקום בשש בבוקר כדי להיות בנקודת המפגש בשעה 7. כשהגעתי ראשונה.

כשהיתר אחרו במחצית השעה. כששתי בנות בוששו מלהגיע אחרי ליל שיכרות מתקדם.

מלבד האיחור, היום החל לא רע בכלל: ארוחת בוקר, הסבר על טכניקות חתירה ותקשורת בין חותרי הסירה.

ואז נכנסנו לוואן כדי לנסוע לנקודת ההתחלה.

אף אחד לא סיפר לי, שהנסיעה לשם אורכת כשעתיים, על כביש משובש לא פחות מהכביש מצ'יאנג מאי לפאי.

אנחנו נוסעים צפון מערבה, למחוז מאי הונג סון.  Mae Hong Son Province.

איתי בוואן: ארבעה הולנדים שמטיילים לבד אבל מסתבר שמגיעים מאותה העיר בהולנד; בחור ובחורה בריטיים שנפגשו בקורס צלילה; ואלחנדרו – צ'יליאני מהמם, חותר קיאקים מקצועי שתפקידו לשוט לידינו בקיאק ולצלם אותנו. יום לפני כן הוא נפצע כשנפל באמצע רכיבה על פיל. אל דאגה! בשביל לחתור ולצלם לא צריך דבר מלבד ידיים. ואילו ידיים! שרירי חתירה יומית בנהר, לעיתים נגד כיוון הזרם. וחיתוך דיבור צ'יליאני. וקצת עברית, כי יש אקסית מישראל.

כעבר כחצי שעה הרגשתי איך הצבע שלי משתנה מלבן לירוק. ניסיתי לשאוף אוויר. לא דיברתי עם אף אחד. הייתי עסוקה בלא לחטוף בחילה. המשימה כמעט הושלמה.

כמעט.

הדרך היא פנינה עוצרת נשימה של הרים, גאיות, שמים כחולים, שמיים מעוננים, פרחים, שדות אורז, ג'ונגל שעוטף את הכביש, עלוות העצים כמעט נוגעות ברכב.

עשר דקות לפני הסוף לא יכולתי יותר. סימנתי לנהג הרכב לעצור והתנהגתי באצילות רבה כשחציתי את הכביש והקאתי את נשמתי. התרוממתי לחזור לרכב והקאתי אותה שוב.

"את בסדר?" שאל אותי הזוג הבריטי.

"כן, כן, אני רגילה", אמרתי, וסיפרתי להם על הנסיעה מואנג-ויינג ללואנג פראבאנג, לאוס:

ארבע שעות של הקאות. נהג המונית מסרב בכל תוקף לעצור ß מושיט לי שקית הקאה ß אני ממלאת אותה ß הוא זורק אותה החוצה מהחלון תוך כדי נסיעה אחוזת דיבוק בין סיבובים שיכולים להרוגß מושיט לי שקית נוספת ß הקאה ß השלכת התכולה, כן, גם על רכבים חולפים. וחוזר חלילה.

ארבע שעות. של ההקאות הכי מצחיקות שהיו לי בחיים.

סוריאליזם. וקיוויתי שפגענו באופנוע.

אם אתם מגיעים במקרה לפאי, תעשו לעצמכם טובה- קחו טיול ראפטינג. ואם אתם יכולים, קחו את זה הארוך. שש שעות מענגות של מעבר בין ראפטינג חצי-סוער לבין חתירה בנהר שקט, לבין שחיה או היסחפות בזרם איטי ואז בין אשדות מפחידות.

הצטרפנו לעוד קבוצה והתחלקנו לשתי סירות: בסירה איתי 3 תיירים מצרפת. זוג מאוהב והבחור המוזר שמטייל איתם ומסתכל עליהם כשהם מתנשקים.

המדריך (המשעשע) ידע לתת פקודות חתירה ולנהל שיחה בסיסית באנגלית, רוסית, סינית, צרפתית וגם בעברית ("לפני כמה שנים היו בפאי המון ישראלים. ככה למדתי. אבל ישראלים בראפטינג... כשהם בקבוצה... לא מקשיבים לאף אחד חוץ מלעצמם. פעם כמעט נהרגנו בגלל זה.").

הבחורה הצרפתייה- רוצחת סדרתית של עכבישי-נהר, שהתעקשו ליפול לתוך הסירה מן העצים בהמוניהם ולהימחץ תחת נעליה המכות בהם ללא רחם. הגוויות של המסכנים חסרי הארס נדבקו לרגלינו הדביקות ממים. "זה הזמן לקפוץ לשחות קצת", אמר המדריך ועזר לנו ליפול מהסירה.

אין שום בעיה ליפול מסירת ראפטינג ולשחות לאורך כמה מאות מטרים. הבעיה מתחילה, כשצריכים לעלות לסירה בחזרה. לא אלאה אתכם בפרטים המביכים של ניסיונות השווא שלי לטפס על הסירה ולא בפרטים המביכים עוד יותר של חברי הצוות מושכים אותי בזרועות ובחגורת ההצלה פנימה. אין דרך אלגנטית לעשות את זה, ובדרך כלל נופלים חזרה לתוך הסירה על הראש. (נופלים=אני נופלת) בדרך כלל אל תוך רגליים של מישהו אחר, ואל מים מלאים בגוויות עכבישים.

מסקנה: הגיע הזמן לעשות קצת שכיבות שמיכה ועליות מתח.

אם תשאלו אותי, כמעט שאין תחליף לטיול באזור מלא נהרות באמצעות חתירה בתוך נהר. הליכה, רכיבת אופניים ואפילו נסיעה על אופנוע מעניקים נקודת מבט מרוחקת. הפלגה עם הזרם מהמקום הנמוך ביותר, בסיבובים, כשלרגע אחד הכל סבוך ולרגע אחר הרים זוהרים בשמש מקיפים אתכם היא משהו שקשה להתחרות בו. קופים על העצים, אלפי פרפרים (מסתבר שפרפרים צהובים מחבבים צהוב, והם נוהגים להתיישב בהחלטיות על חולצות בצהב-זוהר של צרפתי מוזר). ציפורים צבעוניות ואם יש מזל גם בעלי חיים גדולים יותר. כל גוון אפשרי של ירוק וכל דוגמא ודפוס של עלים וגזעים וענפים ושורשים. לרגע, רק לרגע, העולם שבחוץ משתכח. מה שקיים הוא רק ההווה, הצורך להתקדם בכוחות עצמנו. המגע עם המים, הקריאות המוזרות של החיות. השמש היוקדת והמוסיקה של המים: שאון הסחף, שלוות הזרימה האיטית, טפטוף רחוק, מערבולות, צליל חתירת המשוט במים.

את ארוחת הבוקר וארוחת הצהריים אכלנו על גדות הנהר: חבילה ירקרקה של עלי בננות, בתוכה אורז וירקות וטופו. ושפע של פירות.

עצירה נוספת עשינו ליד שפך של מעיין מים-חמים, בוץ מינרלי טבעי ומפגש בין טמפרטורת מי הנהר לטמפרטורת מי המעיין. אי אפשר לדעת אף פעם אם תיכנסו למים חמים מדי או למים קרים מדי. וזה מדגדג. מצד שני, יכול להיות שהדגדוג נובע מכמויות הבוץ השחור שמרחנו אחד על השני.

שש שעות אולי נשמעות זמן ארוך, אבל הזמן טס כשנעים כך. שקט מוחלט כדי לא להפר את הרחש של הג'ונגל. או צווחות והתזות מים. או סתם חוויית כמעט-טביעה. (זה באמת לא מצחיק לנסות לשחות בתוך אשדות סוערות ולבלוע ה-מון מים, לא להצליח לעלות למעלה כדי לקחת אוויר. בעצם זה מצחיק מאד אם מסתכלים על זה מהצד. אבל אני הייתי עסוקה במאבק מתיש על חיי. הראש שקוע בתוך המים, הפה והאף סתומים כדי לא לבלוע עוד מים והמוח מנסה באמת להבין איפה הכיוון הנכון לעלות חזרה לנשום אחרי כמה סלטות בין זרמים, שמעוותות את חוש הכיוון).

ואלחנדרו. אלוהים אדירים, אלחנדרו: לראות מקצוען (שהשתתף בתחרויות אולימפיות) חותר בקיאק זה כמו לצפות בלוליין קרקסים: בזמן שאנחנו חותרים כברת דרך של נאמר, שעה, הוא חותר הלוך וחזור. מחנה את הקיאק, יוצא ממנו, מחכה לנו בדיוק בנקודה הנכונה לצלם אותנו חותרים או מתהפכים. מתמקם שוב כדי לצלם את הסירה השנייה. חוזר פנימה, חותר שוב ועוקף אותנו במהירות, חותר נגד כיוון הנהר ומתנגש בנו סתם לשם התענוג. עולה במעלה שפכי האסדות. מתהפך וחוזר לחתור כאילו כלום. כאילו שהוא שולט בנהר ולא הנהר שולט בו.

משימה חדשה לרשימת המשימות המתבשלת אצלי: ללמוד לחתור באופן מקצועי בקיאק בשנתיים הקרובות.

שעתיים של נסיעה בחילתית (אבל יפה), שש שעות של חתירה רטובה, שעתיים של נסיעה בחילתית פחות חזרה.

הולנד רע לב: "נהג, למה אתה נוסע כל כך לאט?"

חבר הולנדי רע לב: "זה בגללה. כדי שהיא לא תקיא."

"אז שתקיא", הוא מביט בי בחיוך. "ככה נגיע יותר מהר לפאי, ותוכלי להצטרף אלינו לבירה."

תאילנד הצפונית היא מדינה אחרת מתאילנד הדרומית. בעבר שלטה כאן ממלכה עצמאית, ממלכת לאנה.

צ'יאנג מאי מרוצפת מאות מקדשים עוצרי נשימה. קטנים, גדולים, עתיקים, חדשים. זהובים, כסופים, עשויים עץ, מעוטרים או פשוטים.

אנשי ממלכת לאנה הקדומה רגועים יותר מאנשי הדרום. חייכנים יותר (אם זה בכלל אפשרי בתאילנד). הזמן שלהם נע באופן אחר. האוכל הצפוני מפתיע בחוצפתו, בחדשנותו, בחריפותו, במתיקותו, בחמיצותו והמגוון בלתי אפשרי לגמיעה. צריך זמן כדי לבלוע ולעכל את פנינת הצפון.

צ'יאנג מאי היא כרך גדול של 200,000 אנשים אבל מרגישים בה גם כפר. בתי קפה היפסטרים, מרכזי קניות (עם חנות פוקס ישראלית!), כבישים עמוסים מצד אחד. שווקים ורוכלים בצדי הדרכים, סחורה טרייה, חליצת נעליים בכניסה למקדש שכונתי, הליכה רגועה. חיוך, גשם טרופי ושיירי ג'ונגל מציצים מהפינות שבהן הג'ונגל ממשיך להילחם על חייו, בידיעה ברורה שהוא ינצח מצד שני.

אחרי שבועיים וחצי בעיר שאני מתאהבת בה מרגע לרגע רציתי כפר ושמים זרועי כוכבים ונחל ובקתה. רציתי ללכת מצ'יאנג מאי כדי לחזור אליה.

ארזתי תרמיל, הצטיידתי בכדורים נגד בחילה (תודה לאל) ועליתי על אחד מהוואנים שנוסעים את הדרך המעוותת בת שלוש השעות לפאי.

פאי יפהפייה, עוצרת נשימה. כדי להגיע אליה צריכים לעבור 762 סיבובי-כביש, חלקם כמעט 360 מעלות. גם הדרך לפאי יפהפייה, אבל לא היה לי על כך שום מושג, מפני שהרוקחת שמכרה לי את הכדורים הבינה שביקשתי "משהו שייתן לי לישון דרך הבחילות" במקום "משהו שלא ירדים אותו אבל יעזור לבחילות".

מצאתי את עצמי מתעוררת משנת מתים בתוך רחוב הומה-יחסית, מלא בדוכני מזון, חנויות, בתי קפה קטנטנים, מסעדות, חנויות תכשיטים, אומנות. והדבר הראשון שעשיתי הוא לקנות מנת צ'יפס שטיגנו לי על המקום (כדי להוכיח לעצמי שאני לא הולכת להקיא).

השמש כבר החלה לשקוע כשהתקרבתי לגדות נהר "פאי" והגעתי ל Golden Hut הוסטל, שצ'אנס וויל אמרו לי שאחבב.

הלילה הראשון היה סיוט: החדרים שרציתי היו תפוסים, והסכמתי לישון ללילה אחד בחדר רטוב.

בואו ואפרט את המונח "רטוב":

כשאני אומרת "חדר רטוב" אני לא מתכוונת לרצפה רטובה. אני מתכוונת לחדר של 100% לחות. הלחות בו פשה במיטות, בקירות, בסדינים, בכריות, במנעולי הדלתות, ברצפה.

"את בטוחה שאת רוצה לישון פה?" שאל אותי טוטו, מנהל המקום.

"לא. אבל אני רוצה לישון בבקתות מול הנהר", לא ויתרתי על הפנטזיה.

"מחר תתפנה בקתה לכמה זמן שתרצי".

"אז כן, אני אשן פה הלילה."

"שלא תגידי שלא הזהרתי אותך. זה 100 באהט. ויש פה עובש."

את זה הרחתי ונשמתי במשך הלילה. "גולדן האט" הוא מעין בית-הארחה הוסטל זול (מאד), הממוקם על גדות נהר פאי. בסך הכל כ- 8-9 בקתות עץ, במבוק וקש עומדות על רגלי עץ ארוכות. הבקתות מסודרות במעגל, סביב בריכה וגן יפים. אבל בעונה הגשומה כל בקתה שאינה על עמודים (רגלים) לא תשרוד את הלחות. הבקתה שבה ישנתי היתה היחידה ללא עמודים. ולכן הוצאה, כנראה, משימוש.

ריח העובש היה כל כך כבד והמיטות כל כך לחות, שנאלצתי להשתמש סוף סוף בשק השינה ממשי שאני סוחבת איתי למקרים שבהם עדיף לא לגעת בשום דבר. לא העזתי לגעת במיטות. גם הגג התפורר מהרטיבות, ומדי פעם פיסות גג (וחרקים) נשרו בשלווה רטובה על הרצפה או המזרנים. סידרתי את הכילה שהיתה תלויה ועבשה מעל המיטה, סביב המזרן (ככל שעובר הזמן אני מחבבת כילות יותר), לבשתי פיג'מה, התחפרתי בשק השינה ובאופן מפתיע נרדמתי די בקלות, אף על פי שאין לי מושג איך נשמתי.

כשהתעוררתי בבוקר כבר לא יכולתי להפריד בין ריח הבקתה לריח שלי. כל פרטי הבד שהיו, איכשהו, חשופים – היו זקוקים לכביסה דחופה.

אבל היי, למי אכפת? הלילה עבר. העייפות הכימית התפוגגה ואני עוברת לבקתת עץ! עם מרפסת! ומקלחת ושירותים משלי! ומים חמים! ומהחלון שלי אפשר לראות (ולשמוע) את פכפוך הנהר ולהקשיב לגשם כשהוא מטפטף בעדינות או בכוח.

עכשיו הגיע הזמן לחוות את פאי.

פאי היא עיירה קטנה עם אוכלוסייה של פחות מ- 3,000 תושבים. בבסיסה היא ישוב-שוק או כפר-שוק, כלומר כפר המצוי בצומת דרכים כלשהי, והמוכר את מרכולתו פעם או פעמיים בשבוע לתושבי האזור בשוק ססגוני. השוק עדיין קיים (בימי רביעי וראשון), אולם רוב ההכנסות של תושבי המקום מבוססות על תיירות.

תושבי פאי המקוריים הם בני שבטים וקבוצות אתניות שונות מצפון תאילנד, לאוס וויאטנם (למשל ההאמונג והקאראן). חלקם דוברים שפה אחרת, לבושים בבגדים האופייניים לקבוצה האתנית שלהם.

כל זה נכון חלקית גם היום, אבל מורכב מהרבה אטרקציות תיירותיות.

למה תיירות?

ראשית כל, זאת תאילנד. ותאילנד עמוסה אתרי תיירות. ויש לכך סיבה: תאילנד יפהפייה, האנשים נחמדים, האוכל נהדר ובאופן כללי הכל זול.

שנית, פאי יפהפייה באופן מיוחד. בינתיים, היא אחד המקומות היפים  ביותר שראיתי בטיול הזה, ומתחרה לא רעה בכלל לואנג-ויינג עוצרת הנשימה, עיירה קטנטנה בלאוס שגם התמלאה תיירים ושינתה את פניה. פאי ממוקמת בין הרים וגבעות. היא ירוקה באופן שלא ניתן להסביר במילים. היא מוקפת נחלים ונהרות, מפלים, גשרים, מעיינות חמים.

כן. זה הנוף מהמרפסת שלי.

שלישית, פאי שלווה באופן מעורר השראה והתפעלות: למרות התיירות. משהו בה מצליח לשמור על שלווה. ייתכן מאד, שהשלווה מושגת על ידי השימוש הכבד בחשיש. יש מקומות שבפירוש ניתן להריח אותו באוויר. מה שמוביל לעניין הרביעי,

פאי היא עיירה היפית. כשאנשים שמעו שאני מגיעה לצפון תאילנד, כמעט כולם אמרו לי: "לכי לפאי. את תאהבי אותה. היא ממש היפית. היא גן עדן להיפים." המסקנה הנלווית היא, שרוב החברים והמכרים שלי משוכנעים שאני היפית. ושהגיע הזמן לחקור לעומק את המושג "היפית".

היפי מקומי. ככה אני נתפשת?

רביעית, פאי היא עיירה כוכבת-קולנוע מקומית. בשנת 2009 יצא סרט רומנטי בשם Pai in Love שצולם (איך לא) בפאי. ומאז היא מוקד משיכה ועלייה לרגל של מאות תיירים מקומיים, המציפים את המקום בעונת השיא, הולכים יד ביד באופן רומנטי וורדרד, מצטלמים בתנוחות מאוהבות באתרים בהם צולם הסרט, קונים חולצות מלבבות של פאי, ובאופן כללי – באים לכאן כדי להתאהב.

מאות שלטי-עץ קשורים על מוט באחת מעשרות החנויות המוכרות גלויות או חפצי-אהבה אחרים. 

אי אפשר שלא להתאהב. 

חמישית, פאי היא עיירת אומנים (אולי יש לזה קשר להיפים?): בניגוד לדוכני הקניות הרגילים שניתן למצוא בכל אתר תיירות בדרום מזרח אסיה (בעיקר מכנסי הרמון עם דוגמת פילים, תכשיטים זולים שמחלידים מהר וגופייה עם תמונות הבירה המקומית או עם הכיתוב: same same but different – ללא ספק, הביטוי המקומי הנפוץ ביותר בקרב מקומיים ותיירים כאחד), כאן אפשר למצוא אוצרות אומנות אמיתיים, גם אם היפיים: בגדים מעוצבים (נכון, בטון זרוק או פתוח או פרחוני או קליל, אבל מעוצב בהחלט), תכשיטים מיוחדים, עבודות עור, עץ, עבודות קלועות, ארנקים, נעליים, ציורים, עיטורים, פיסול ממוחזר ועוד.

בקיצור, הבנתם את העניין. יפה-יפה ועמוסה מצד אחד. ואיכשהו, שלווה ואומנותית מצד שני.

"יש רק שתי אפשרויות: או שתאהבי את פאי או שתשנאי אותה. אין באמצע" אמר לי וויל.

ובכן, הוא טעה. לא אהבה ולא שנאה. פשוט פאי.

בפאי העברתי שבוע שלם שבו, באופן כללי, כמעט שלא עשיתי שום דבר.

קמתי בבוקר כשקמתי. התלבטתי מה לאכול ואז הלכתי לאכול. אחרי האוכל חיפשתי בית קפה חמוד לשבת בו, ואת יתר הזמן ביליתי בקריאה או בכתיבה או בשוטטות ברחובות.

תכננתי ללמוד יוגה ולעשות טרק להרים. לטייל בין המעיינות החמים והמפלים, ללכת להאזין למוזיקה בכל ערב (יש בפאי בהחלט גם סצנת מוזיקה לא רעה בכלל, מעבר למקומות הריקוד הרגילים של התרמילאים), לשכור אופנוע, לשכור אופניים, לפגוש את אמילי שנטשתי בצ'יאנג מאי, לעשות ראפטינג וקייאקים ולאכול את העולם.

אני שמחה לומר שאת העניין של האוכל ביצעתי לא רע בכלל. כל היתר... ובכן... עייפות נעימה ובלתי מוסברת פשטה עלי בפאי. בתחילה נלחמתי עם עצמי, אבל עם כל יום שעבר פשוט הנחתי לעייפות ולרביצה ולקריאה ולחוסר התנועה להשתלט עלי. באופן כל כך מנוגד לתזזיתיות של הימים האחרונים בצ'יאנג מאי.

רק כשנחים המחשבות מגיעות ומציפות וגם הרעיונות.

חלק מהמשימות שלי בשלב הנוכחי של הטיול הן להבין באופן די סופי, שאני הולכת לעשות את הטיול הזה עוד הרבה זמן. כאורח חיים. ובשביל לעשות את זה, אין ספק שכדאי לנוח ולחפש דרכים להגשים את החלום-המציאות החדשה הזו.

הגעתי למסקנה, שהגשמת החלום היא לא כל כך קשה. הדבר הקשה הוא פשוט לקחת את הרגל קדימה, להחליט לעשות את הצעד הראשון.

אבל לאן?

מה הלאה?

כרגע, רק קצת בפאי, לשים ראש על הכרית או לצפות במשך שעות בנהר

ולדעת שיום אחד אקום בבוקר ואדע מה השלב הבא.