הטבעת

זה לא סימן טוב שהגשם מתחיל לטפטף בעונה הגשומה, במיוחד כשאנחנו גם מטפסים ועולים במעלה שרשראות הרים.

עוצרים. עוטים את מעילי הגשם. לצ'אנס יש אפילו מכנסי-גשם שוויל השאיר עבורו. ויש לנו גם משקפות-רכיבה שמכסות את העיניים.

אבל הגשם מתחזק, הנסיעה הופכת איטית וטיפות הגשם על הפנים מכות ללא רחם. אני מסתירה את הפנים שלי בתוך הגב של צ'אנס ולא מבינה איך הוא מסוגל לנהוג כשהטיפות מאגרפות לו ככה את הפרצוף. בתוך פחות מחמש דקות המכנסיים שלי רטובות לגמרי, הנעליים שלי מתפקדות בתור אגמים קטנים, הגרביים בתור דגים.

עוד עשר דקות עוברות כדי להוכיח לנו שעונה גשומה תוך כדי נסיעה על אופנוע נשארת אדישה לחפצים כמו "מעיל גשם". המים חודרים דרך פתחי הראש והידיים, ולא עובר זמן רב עד שאנחנו רטובים יותר מאשר לו היינו מוותרים על המעילים. מקווי מים, שישראל היתה מודה עליהם, נצברים בתוך השרוולים והכיסים ואנחנו נראים מגוחך ומרגישים עלובים.

"זה מטורף" צ'אנס צועק אלי.

"כמה זמן עוד יש לנו?"

"בקילומטרים או בזמן? כי ממש אין לי מושג."

במקום לנסוע בסך הכל כ- 5 שעות עד הגבול, נסענו שש וחצי. אל דאגה. החזרה ארכה אפילו יותר. עזבו את הגשם, הרטיבות, הקור והרוח הדוקרת את הגוף הרטוב. הבעיה היא התחת.

"וווההההווווו מאי-סאי!!!" אני צועקת בהקלה ומתגלגלת מצחוק. הגענו. "צ'אנס, אני מעריצה אותך. מעכשיו אתה הגיבור שלי". אין שום סיכוי שהייתי נוהגת ככה כל כך הרבה זמן.

צ'אנס, כהרגלו, מחייך אבל נראה אדיש.

"תצלם אותי רטובה!" אני מבקשת ממנו, אחרי שאנחנו מוצאים חניה ממש ליד מעבר הגבול, מתמקמים בבית קפה, מזמינים ארוחת צהריים ומתנערים כמו שכלבים מנערים את הפרווה אחרי שמקלחים אותם: בהתלהבות. בגיחוך. וללא הצלחה.

אוקיי, הבהרה: לצ'אנס אין טלפון נייד, בטח שלא טלפון חכם.

לעיתים אנחנו שוכחים את האנשים שנותרו מאחור. אנחנו שוכחים, שעל מנת לצלם תמונה טובה, צריך ללמוד כיצד להחזיק את המצלמטלפון מבלי לרעוד. ועל שכחה משלמים. כל התמונות שאי פעם ביקשתי מצ'אנס לצלם היו מעורפלות מדי או מבריקות מדי או בזווית מוזרה. או שהוא בכלל לא צילם את מה שרציתי שיקלוט. בגלל העובדה הזו אין לי תמונה של הבריכה שהיתה אני באותם רגעים.

אגב, צ'אנס יושב לידי ברגעים אלו ממש ומוחה בתוקף אך ללא הואיל על דמותו חסרת כישרון הצילום. בימים הקרובים הוא מתכנן לרכוש טלפון חכם. דיווחים בהמשך.

מעבר הגבול לא אמור לקחת יותר משעה, ואנחנו קובעים להיפגש בבית הקפה הזה בעוד שעה בדיוק. יש כמה מקדשים שאני רוצה לראות כאן, והיו לי שאיפות להסתובב ברחובות ולטעום את האוכל, שהוא בעיקר בורמזי וסיני עם נגיעות תאיות.

אבל הגשם מבריח אותי לשוק מקורה ע-נ-ק, שבלתי ניתן להבחין בו מן הרחוב. כניסה אקראית לחנות על מנת להימלט מהגשם מוליכה אותי דרך סמטאות על סמטאות של שוק שיש בו הכל. אני מחליטה לחפש לעצמי זוג מכנסיים וחולצה או משהו יבש כלשהו, אבל מאי-סאי היא לא עיר תיירותית ואין בה מידות תיירותיות אלא רק מידות תאיות-בורמזיות-סיניות, כלומר XL  שווה ל XS. ונסו למדוד בגדים על עור רטוב כשהם תפורים במידות ננסיות.

אל יאש! במקום לבכות על מר גורלי ועל ששת הקילוגרמים שהרווחתי ביושר בישראל עשיתי את מה שכל אדם שפוי בדעתו היה עושה: חיפשתי מקדש קרוב. וחתול. (למעשה, חיפשתי קודם כל חתול).

חתול, לא משנה היכן הוא בעל איכויות גלובאליות של שיפור מצב הרוח, הורדת לחץ הדם והפקת חיוכים.

אז הנה מה שמצאתי:

אז היה מקדש. יפה, לא?

והנה סמטא אחת מתוך עשרות הסמטאות של השוק במאי-סאי. 

וברור, שמוכרים כאן פאות צבעוניות. זה הגיוני לגמרי.

או. והנה המיצי. והמוכרת הגאה.

 "כן. תצלמי אותי. אני יודע שאני מתוק".

ותאמינו לי, שזה עדיף על התמקדות בחולצה, מכנסיים, נעליים, גרביים, תחתונים, חזייה, מעיל ומעיל גשם רטובים והמחשבה על מה שצ'אנס אמר לי לפני שהלך: "אם לא ירד גשם, יש לנו מזל. נתייבש מהרוח בנסיעה". צ'אנס לא בא ממדינה חמה. ולא קר לו לנסוע רטוב בתוך הרוח.

נפגשנו לתה כעבור שעה. הגבול הספציפי הזה עם מיאנמר מוזר מאד. לא ניתן באמת להיכנס

אליה למטרת תיירות מכאן. זו עיירה מבודדת וסגורה שמשמשת אך ורק לשם העברת סחורות בין שני הצדדים ולשם החתמת דרכונים להארכת ויזות לתאילנד. (30 ימים למדינות ה- G7. 14 ימים לכל היתר).

אה, עיקר שכחתי: בעבר היא היוותה את אחד האתרים המרכזיים להעברת אופיום ולהברחתו (נו, ובכן, זה עדיין קורה כאן מדי פעם) שכן היא חלק מ"משולש הזהב", המקום האסטרטגי שבו נפגשות שלוש מדינות: תאילנד, מיאנמר ולאוס. בעבר, רוב השדות היו מכוסים כאן פרגים. היתה זו ההכנסה המרכזית של התושבים ואם לומר את האמת, אחת מהכנסותיה המרכזיות של המדינה, של הכנופיות הצפוניות ושל, אם לומר את האמת – כולם.

מלך תאילנד הנוכחי, ראמה ה- 9, שכדאי להכיר קצת אם נמצאים בתאילנד ליותר משבועיים חופשה, החליט ששדות פרגים ותעשיית סמים הם לא הכלכלה שהוא מעוניין לבסס עליה את תאילנד. במקום לעשות מה שמנהיגים אחרים עושים (למשל בלאוס) כלומר לגזול את הפרנסה מהחקלאים ולהכתיב להם מגבוה מה לעשות, טרח ראמה לבקר באופן אישי אצל החקלאים. הוא בדק מה הצרכים שלהם, התייעץ איתם, הסביר להם את הצעד והחליף את חקלאות האופיום בחקלאות של יבולים אחרים וכן בחקלאות מודרנית יותר: טרקטורים במקום תאו-מים, הדרכות על חקלאות מודרנית, מים, תכנון ועוד. אלה רק חלק מהדברים הנפלאים שהמלך ראמה ה-9 עשה ביחד עם מלכתו (סיקיריט) במשך שנים על מנת לקדם את תאילנד למדינה המפותחת שהיא כיום. וזו הסיבה שהם נערצים ואהובים כל כך על ידי מרבית נתיניהם, העם התאי.

בצ'יאנג ראי ובמאי-סאי קיימים "מוזיאוני אופיום" (לא היה לי זמן לבקר, אבל צ'אנס הבטיח שאני לא צריכה, מכיוון שהוא יודע על מה שצריך לדעת על אופיום, הרואין ועל צריכת והברחת הירואין באופן כללי. ואין יותר טוב ממקור ראשון), בעבר האזור היה מרושת ב"בתי אופיום" (חוקיים) ששימשו את הבאים לצריכת אופיום מאורגנת וחברתית. (נו, ובכן, עדויות של אנשים מהתקופה הזו טוענות שזה לא ממש היה חברתי. אמנם כולם היו ביחד, אבל הם היו ביחד עם האופיום ולא ביחד עם אנשים[1]).

מה שעוד קיים בכל כבישי הצפון הם הרבה (מאד) מחסומי משטרה על הכבישים, המיועדים לעצירת מכוניות ואנשים החשודים בהברחות (לא רק של אופיום והרואין). בכל פעם שעברנו מחסום הפך צ'אנס את עצמו לדרמטי (שזה נדיר לשמוע אותו משנה את טון הקול שלו), ואמר גרסא כלשהי של המלל הבא:

"אנחנו יכולים לעשות את זה קרן. תתנהגי רגיל. תחייכי, אבל לא יותר מדי. אף אחד לא חושד. הנה... הנה... הופה! עברנו את הביקורת. רק עוד XX  קילומטרים נוספים עד צ'יאנג מאי כדי להביא את האופיום בבטחה לוויל. רק שלא יעצרו אותי. אני מחביא את האופיום בנקבי-הגוף. המממ... מצד שני, כשחושבים על זה, חיפוש יכול להיות חוויה מענגת."

ואז הפעלתי את גוגל מפות. ואז גשם המשיך לרדת. ואז נסיעה שאמורה היתה לארוך בערך שעה וחצי-שעתיים לבית השחור ארכה שלוש שעות.

התעקשתי למצוא אותו. כל כך רציתי להוכיח לעצמי שאני יכולה, ושגם אם המוח שלי התכווץ בבוקר, הוא מסוגל להתרחב אחר כך.

"צ'אנס, בעוד עשרים דקות נראה לי, נצטרך להסתובב ימינה."

"וויל לא אמר שמאלה?"

"כן. הוא אמר שמאלה, אבל אם מגיעים מכיוון צ'יאנג ראי, ולא מכיוון הגבול. זה אומר שצריך לפנות ימינה"

"לא נראה לי."

"אוקיי, מה שאתה חושב"

וזה גרם לנו לבזבז שעה וחצי. כי אני צדקתי. אבל איכשהו, ההיסטוריה הגברית לא זוכרת את זה ככה.

"צ'אנס, אתה צריך לפנות כאן ימינה. כאן. כאן! כאן!" (צ'אנס ממשיך ישר. הרבה מאד ישר, ואני רוצה לחנוק אותו). וזה גרם לנו לבזבז עוד חצי שעה.

"או קיי, צ'אנס, כאן אתה צריך לפנות שמאלה. אל תיסע כל כך מהר, הפניות קטנות. כאן! תפנה כאן!" צ'אנס מפספס את הפניה, כמובן.

"טוב שאת באמת אומרת לי לפנות בזמן".

התעקשנו למצוא את הבית השחור, אף על פי שציוני הדרך שוויל שלח לנו לא היו רלוונטיים (כי בתאילנד ובדרום מזרח אסיה בכלל, ה-כל תמיד בשיפוצים ופני הדרך משתנים אחת ליומיים). הקואורדינטות עזרו, בסופו של דבר, אבל לחפש קואורדינטות עם טלפון בזמן גשם שוטף זה לא ממש עובד.

ואז הגענו לבית השחור.

וויל אמר לי יום לפני כן: "אם המקדש הלבן זה what the fuck moments, חכי למה שיצא מהפה שלך בבית השחור. אני לא בטוח שזה מקום לטבעונים, אבל את טבעונית זורמת."

"וויל, אני לא רוצה לראות חיות מתות."

"אהההממממ את הולכת לראות הרבה חיות מתות. אבל אני לא אהרוס לך את ההפתעה."

הבית השחור נראה כמו מקדש כפרי קטן באמצע שום מקום.

יותר מזה, אני לא יכולה לספר לכם עליו.

מפני שמרוב שעות שבזבזנו על חיפושים, הגענו לאחר שעות הפתיחה. והיה סגור.

שקט השתרר בינינו.

לא תמיד האמנתי, ששקט יכול לחתוך משהו כמו סכין. אבל נראה לי שהקלישאה נכונה. שקט יכול לחתוך.

נתתי לשקט שהיו בו חילופי קללות ונאצות לעבור בינינו, וחיבקתי את צ'אנס.

אחרי רבע שעה של נסיעה דוממה מחרישת אוזניים, ליטפתי לצ'אנס את הכתף.

"אתה בסדר?"

"כן. כן."

"אתה עצוב?"

"לא. למען האמת, בכלל לא היה לי חשוב לראות את המקום הזה. סתם מבואס שנגיע הביתה בחושך. וחוצמזה, אם יש משהו שלמדתי בטיול הזה הוא, שיותר מלראות מקומות אני רוצה לחוות חוויות. אז לרגע אחד היה לי קשה, אבל היי, יש לי ויזה ל- 30 יום? הייתי במאי-סאי? סבבה. מבחינתי היינו יכולים גם לוותר על המקדש הלבן. לא שאני לא שמח שראינו אותו."

"צ'אנס, אתה יודע שהייתי מאוהבת בך ממבט ראשון, נכון?"

"לא. את סתם רצית אותי. זאת לא אהבה. זאת תאווה, וזה מעליב."

"עכשיו אני אוהבת אותך."

"אני יודע. אבל אני הנהג. אין לך ברירה."

את השעתיים הבאות של הנסיעה, כשהישבן שלנו כבר משדר אותות מצוקה עשינו בשקט מוחלט, אבל מסוג אחר: שקט של רטיבות, עייפות, רעב, קור והצורך העז לשנות תנוחה, אחרי שעות של ישיבה על אופנוע."

ואז נסענו עוד שעתיים. בגשם.

הראש שלי היה סחרחר מצמא ומרעב, אבל לא העזתי לומר כלום למי שנוהג את כל הדרך הזו בגשם.

וחזרנו לנקודת ההתחלה של הסיפור הזה

הגוף שלי צורח, אבל, איך לומר, בעיקר התחת שלי. התחת שלנו, של צ'אנס ושלי.

הדבר הכי מדהים בסיוטים ובחוויות מתישות, במיוחד בזמן טיול, הוא שבמבט לאחור ואחרי תקופת הצטננות קלה (תרתי משמע), וכמובן – אם לא מתים: החוויה הופכת בראש לאירוע מגניב ומסעיר.

ככה זה נראה היה כשחזרנו:

הגענו הישר למסעדה, שבה ישב וויל.

מבלי לאכול, הוא הזמין לכולנו בירות.

שתיתי בקבוק בירה אחד בשעה 23:00 אחרי שאכלתי בפעם האחרונה בסביבות 12:00 מרק.

השתכרתי אחרי פחות מעשרים דקות. מבירה אחת.

עליתי "לרגע" לחדר.

התעוררתי בבוקר למחרת.

וויל: "בוקר טוב באמת, גברת 'אני כבר חוזרת'. איך היה אתמול?"

"וואו, היה פשוט מעולה! איזו נסיעה אדירה!"

"לקח לכם 'קצת' זמן. לפי החישוב שלי, איחרתם לחזור באיזה ארבע שעות. נו, אני מניח שזה מכיוון שפשוט התמזמזתם עם הזמן כי היה לכם כיף."

"כן. כן. היה ממש כיף."

אמרתי והתכוונתי לכל מילה.

[1]  בספר המרתק Ladyboys: the secret world of Thailand's third gender, מתארת אחת הדמויות את חייה בתור נער צעיר, בן לאב מכור לאופיום באחד מן הכפרים הצפוניים בתאילנד.

"עוד חמש עשרה דקות. רק עוד חמש עשרה דקות" אני ממלמלת לעצמי בעברית ובאנגלית ובכל השפות ביחד. רק עוד חמש עשרה דקות זה נגמר.

חמש דקות לפני כן מצאנו סוף סוף תחנת דלק פתוחה. ושירותים. עוד רגע זה נגמר. הגוף שלי צורח, אבל, איך לומר, בעיקר התחת שלי. התחת שלנו, של צ'אנס ושלי.

"איך התחת שלך?" צ'אנס צועק אלי בכל הכוח, אף על פי שאני יושבת מאחוריו.

"נורא ואיום. עומד לנשור. ולהפוך לארטיק. ההליכה שלי מחר בבוקר תעקם כמה וכמה פרצופים. איך אתה?"

"כואב לי", צ'אנס צורח מבעד לגשם הזלעפות שדוקר לנו את הפרצוף, בעודו מסובב את ידית הגז. גשם שוטף, אמצע הלילה, חושך. וצ'אנס נוהג כ- 90 ק"מ לשעה על האופנוע בכביש רטוב ומלא סיבובים, כשאני מחבקת אותו ככל יכולתי כדי להתחמם.

שעה לפני זה הייתי בטוחה שאני הולכת למות. עכשיו אני כבר אפתית. שהכאב הזה יגמר. שיסע יותר מהר.

6am של אותו היום נראה רחוק כל כך.

הבוקר התחיל ברטינות של וויל כלפי, שלוו בקריאות לעבר צ'אנס:

"אם אפשר, אל תחזיר אותה".

לפעמים אני איטית בבוקר. המוח שלי עיסתי. והצורך לדבר אנגלית שוטפת כשהראש מלא עברית, מייצר חוסר יכולת לתקשר. אני אומרת משהו. בתוך הראש שלי אני נשמעת ברור מאד לעצמי.

וויל מסתכל עלי, מתאמץ להבין. אחר כך הוא מבהיר לי, שאני ממלמלת ומבקש שאחזור על דברי.

מלמול נוסף מצידי.

וויל מוכן לחנוק אותי. שש בבוקר. הכנות אחרונות שלי לנסיעה עם צ'אנס לגבול הבורמזי על האופנוע של וויל. בדרך נעצור בצ'יאנג ראי, נטייל קצת. וויל מנסה בכל הכוח להסביר לי איך להשתמש בגוגל מפות (עד עכשיו ניווטתי בלי. לא הייתי צריכה את זה). הוא שולח לי קואורדינטות של "הבית השחור" בצ'יאנג ראי. מקום עם מיעוט תיירים ושווה מאד, לדבריו. הוא לא מסומן בשום מקום, אבל וויל ביקר שם מספר פעמים, ושמר את הקואורדינטות.

הוא מדבר אלי, שולח לי בערך עשרה מיילים עם הוראות כיצד להגיע לגבול. כמה זמן כל דבר יקח. איך להגיע למקדש הלבן ואז לבית השחור. הוא סומך עלי שאסביר הכל לצ'אנס, האיש היחיד בעולם הטיולאות ללא טלפון חכם או טלפון בכלל.

אני מהנהנת ואני מחייכת ומצחקקת, כנראה. כל מה שהוא אומר לי, נשמע סינית. או תאית. Same same.

"תפסיקי להתנהג בלונדיני, ג'יזס כרייסט".

"יהיה בסדר. אני קצת איטית עכשיו."

"את חושבת? באמת? אלוהים. קח אותה." וויל מגלגל את העיניים בסבל. נראה לי, שהוא באמת באמת סובל עכשיו.

כשצ'אנס מגיע, וויל מנסה להסביר לו הכל. צ'אנס דווקא סומך עלי. וויל בוהה בי בחוסר אמון.

"אין מצב. אני מציע לך, לטובתך, לא לדבר איתה בשעתיים הקרובות." אני מנסה להתערב, להגן על עצמי, להראות שהמוח שלי עובד, אבל כל תגובה שלי איטית להחריד. כנראה שבוע ללא קפה נותן את אותותיו.

"א-ני יכו-לה ל-ע-שות את זה!"

"מותק, תני למבוגרים לדבר, טוב?" וויל מביט בי בשטנה ממשית. אין לי מושג למה אני ממש נעלבת, ועוד יותר, מדוע אני ממשיכה להרגיש פגועה עד עמקי נשמתי בערך שעתיים שלמות בנסיעה שלנו. במקום להסתכל על הנוף, אני מרגישה קצת טיפשה. אני שונאת להרגיש טיפשה. בראש שלי אני מאחלת לוויל אלפי מיתות משונות. אבל לא מסוגלת להגיד שום מילה נוספת.

"מותק, תפתחי רגע את המייל עם הקואורדינטות ששלחתי לך. אני רוצה להראות לצ'אנס משהו."

אני פותחת באופן מסורבל את הטלפון. מחפשת בין עשרות המיילים שוויל שלח לי. ולא מוצאת. הוא מאבד סבלנות. "אלוהים אדירים. קח אותה מכאן", הוא חוטף לי את הטלפון. מוצא את המייל ומגלה שהקישור לא נשלח.

"אבל מותק, אמרתי לך לבדוק שקיבלת הכל. את בטוחה שהכל בסדר איתך?"

"תשלח לי שוב. יהיה בסדר."

"אוקיי, כדאי שנזוז", צ'אנס מנסה לשנות את האווירה ולהציל את שנינו מפני חניקה הדדית. לא שהייתי מסוגלת לחנוק מישהו. מעבר הפקודות הבסיסי בין גזע המוח ליתר חלקי הגוף מצוי כרגע בשיתוק איום ונורא.

אני מכירה את התחושה הזו. היא מתרחשת אצלי, בדרך כלל, כשבועיים וחצי אחרי שאני עוברת ממקום שבו השתמשתי בשפה אחת, למקום שבו אני משתמשת בשפה אחרת. העברית כבר החלה לתפוס מקום משני במחשבות ובחלומות שלי. האנגלית עוד לא לגמרי השתלטה לי על המוח והשתלבה בהתנהגות האוטומטית שלי. כך, שכשאני מדברת עברית אני מוצאת את עצמי חושבת באנגלית ולהיפך. והתוצאה היא שכחה מטרללת של מילים (בשתי השפות) ותחושת עומס מנטלי. החוויה המעיקה הזו עוברת אחרי עוד שבוע-שבוע וחצי בערך. אבל תוך כדי, אני מרגישה בעיקר כבדה, טיפשה, ואני לא מצליחה להביע את עצמי מילולית. ומילים הן דבר יקר-ערך עבורי.

"להתראות", אני מנופפת לוויל לשלום, מצחקקת. זו הדרך שלי להתמודד. אני מחייכת וצוחקת. עדיף לגמרי מלהתעצבן או לבכות. אני נושמת עמוק, כשהוא מסתכל עלי ונאנח, ואומר לצ'אנס:

"תשתדל לא להחזיר אותה כל כך מהר. תעשה לי טובה."

הדרך מצ'יאנג מאי לצ'יאנג ראי אמורה (על פי גוגל מפות) לארוך בערך שלוש שעות. ואז עוד בערך שעה וחצי-שעתיים לגבול. תלוי במהירות הנסיעה. וכמובן, תלוי בגשם. אנחנו בעונה הגשומה.

אחרי שאני מרוקנת בתוך תוכי סל קללות עסיסי המכוון לוויל, לירח, לכוכבים ולכל מי שאני יכולה, אחרי שאני מרחמת על עצמי כי אני מרגישה מטומטמת, אחרי שאני מעסיקה את עצמי באובר-דרמה, אני נזכרת שרק לפני יומיים יצאתי ממנזר בודהיסטי. ושרגשות שליליים הם רעל.

אז אני נושמת עמוק. ומדטטת על האופנוע.

באופן פלאי, זה עובד. אני מתרכזת בבטן שלי, שעולה ויורדת ושלווה סטואית שורה עלי. ייתכן שזה פשוט היפר ונטילציה. אבל אני מסוממת ורגועה וחייכנית. והנוף סביבי יפהפה:

הדרך מצ'יאנג מאי לצ'יאנג ראי עמוסה סיבובים, גאיות, הרים. בערך כל 3-4 קילומטרים אנחנו עוברים ליד שלט, המסמן על קיומם של מפל או מעיינות חמים.

והרוח נושבת לי על הפנים, ואני נזכרת כמה נסיעה על אופנוע, ללא מחיצות, היא פשוט נהדרת.

ככה אנחנו רוכבים בשתיקה כמעט כל הדרך, עד שמשמאלנו אנחנו רואים אתר בנייה ענק. ובתוכו מנצנץ משהו לבן, מראתי, מקורנן.

"המקדש הלבן, נראה לי", אומר צ'אנס.

"באמת? כבר הגענו?" הדרך עברה כל כך מהר. הייתי שקועה בכל כך הרבה מחשבות ואי-מחשבות.

כשאנחנו מגיעים לחנייה על מנת לבדוק שהגענו למקום הנכון, צ'אנס צוחק. "הגענו למקום הנכון".

"איך אתה יודע?"

"תסתכלי על חרוט החנייה הזה".

"אוקיי. זה המקום."

וואט רונג קון, המקדש הלבן, מתנצנץ מן האופק, ומהרגע הראשון עוברת בצ'אנס ובי תחושת צמרמורת בחילתית מוזרה, מעורבבת בהשתאות ופליאה. זה כל כך יפה וכל כך מכוער וכל כך מסנוור ומעורר התפעלות וכל כך מטריד בו-זמנית.

לצעוד על שבילי ומדשאות וואט רונג קון זה קצת כמו לצעוד בתוך פרק ב"אליס בארץ הפלאות" על הממלכה הלבנה. הכל לבן, אפילו השיחים. וזה קצת כמו לצעוד בתוך הראש של הכובען המטורף: סמלים בודהיסטיים עתיקים שזורים בסמלי תרבות פופולארית. בודהא ליד פרדי קרוגר. יצורים מיתולוגיים מכונפים לצד ידיים מושטות בתחינה מתוך האדמה. אי אפשר להישאר אדישים.

ככל שהזמן עובר, הפרטים הגדולים הלבנים היפים והנוצצים מיטשטשים לטובת הפרטים הקטנים: ראשים תלויים על ענפי העצים. פסל חייזרי מנסה לצאת מתוך האדמה.

כדי להיכנס למבנה המקדש המרכזי עוברים תהליך, עוברים מסע: בתחילה ידיים לבנות מושטות מן האדמה. חלקן גדומות. מפלצות ודגים טורפים נוגסים בידיים. מתוך הגיהנום נגיע לבודהא. נטפס על גשר המוצב מעל בריכות, ונצעד אל היכל הקודש דרך יצורים שהם חצי אנושיים-חצי חייתיים. כרבולות. חיצים. קרניים. לבן משובץ מראות, המסמלות כיצד ההארה והקדושה של הבודהא זוהרת אל העולם, משלחת אליו קרני אור.

כן. קריפי.

וגם זה קריפי לא פחות. 

וגם זה. 

צ'אנס על הגשר לגן העדן. ואין לי מושג איך להפוך את התמונה. 

חולצים נעליים ונכנסים פנימה, ומיד השומר מורה לנו: אפשר היה לצלם בחוץ. פה, בפנים, אי אפשר. לא בגלל הקדושה, אלא בגלל אלמנט ההפתעה. כל מי ששומע על המקדש הלבן יכול לקרוא ויכול לראות מה קורה בחוץ. אבל הוא לא יכול לדעת מה רואים בפנים. מלפנינו דמותו של בודהא יושבת בתוך עוד דמות של בודהא ועוד אחת. כל דמות גדולה יותר מהאחרת, ומתפרשת על הקיר, עד שמולנו עיניים רגועות, מכילות.

ואז מסתובבים לצאת.

ואז אי אפשר שלא לנשום נשימה עמוקה, ולומר: "מה, לכל הרוחות"? כי מה שלא ראינו כשנכנסנו, רואים כשעוזבים את הבודהא: עולם ומלואו של בריאה ושל יצירה ושל עבר ושל הווה. של כאן ועכשיו.

אבל אני לא אהרוס לכם את ההפתעה. כל מה שאתם צריכים לעשות זה להגיע לתאילנד, להצפין ולהגיע כ- 13 ק"מ מדרום לצ'יאנג ראי. המקדש כבר ינצנץ את עצמו לדעת בדרך. ואז לכו בין הלבן ללבן למראות. אל תפסידו את המבנה היחיד שאיננו לבן בכל המתחם: מבנה זהב יפהפה.

זה השירותים הציבוריים.

הגיעו למקדש הלבן, אם מתחשק לכם רגע להיכנס לתוך מוחו הקודח של צ'אלרמצ'אי קוסיטפיפאט (בערך שעה עברה עד שהצלחתי לכתוב את השם הזה), אמן יליד צ'יאנג ראי ובודהיסט אדוק, שבנה את המקדש הזה לכבודו של המלך ראמן התשיעי.

לא תמיד אנחנו זוכים ממש להיכנס לתוך ראשו וחלומותיו של אמן באופן אינטנסיבי כל כך. אנחנו רואים פסל אחד או יותר. תמונה. אנחנו רואים ריקוד. משיכות צבע במוזיאון לצד הרבה תמונות אחרות. לפעמים אנחנו ברי מזל לראות תערוכות שהן אסופות שלמות של היצירה. אבל כאן זה מעבר לכך: אנחנו בתוך מבנה, שהוא יציר חלומי שהתגשם במציאות והפך אותה לבלתי מציאותית. אנחנו במוחו של האמן. אנחנו בתוך החלום של האמן. המעשים שלנו, התגובות שלנו, אפילו הבזקי הפלאש שלנו הם חלק מהחזון האומנותי המנצנץ הזה.

אחרי שעה של שוטטות והתמקדות בפרטי הפרטים ההזויים, המוזרים, המיוחדים, המפחידים, המרגיעים, המטרידים במקום הזה, צ'אנס שואל אם אפשר להמשיך. יש לו עוד גבול בורמזי לחצות היום. ולחזור לתאילנד.

"עוד רגע. אתה רוצה ללכת לשירותים?"

"אני לא צריך. למה?"

"גם אני לא. אבל אני לא מוותרת על התענוג להשתין במבנה הזהב הזה. לא, אין מצב."

אני צועדת כמו מלכה לתוך המבנה המעוטר, הזהוב ולא יכולה שלא לצחוק מחוש ההומור של צ'אלרמצ'אי: במבנה האולטרה-חדיש הזה, שיש בו דימויים מודרניים יותר מעתיקים הוא בחר להציב שירותי-כריעה.

אני כורעת בהכנעה בתוך הזהב הזה, שמצוי בתוך המקדש הלבן עוצר הנשימה (והחונק) הזה, וחושבת שזה רק ראוי שאני אכרע ברך. אחרי הכל, זה החלום של האמן. אחרי הכל, זה מקדש, ואני רק ניצבת בתוך ההזיה.

הראש שלי סחרחר כשאנחנו עולים שוב על האופנוע, לכיוון מאי-סאי: העיר הצפונית ביותר בתאילנד, גבול בורמה. 

על רצפת חדר הטכס המרכזי מסודרות כריות-הסבה, אל מול מקום ישיבתו של המורה: כרית הסבה גדולה, פסלי בודהא זהובים סביבו. מיקרופון המחובר לרמקול נייד.

אני מתיישבת על אחת הכריות הרחוקות. ישיבה יפנית. הברכיים שלי זועקות אלי אחרי שתי דקות אבל כולם בשקט.

כשהמורה נכנס, אנחנו מברכים יחד איתו בשלוש השתחוויות קדימה ואז מקרבים את שתי כפות הידיים יחד, כלוטוס. אני מוצאת שחיבור הידיים גורם לי להתרכז.

חוברות קטנות מונחות לפנינו, עם מזמורים בודהיסטים בתאית. האותיות באנגלית, על מנת שנוכל לקרוא ולזמר יחד עם המורה ועם המדריך שלנו.

במשך כרבע שעה אנחנו מזמרים בעדינות המנונים בודהיסטים ביחד, מדי פעם עוצרים להשתחוות. שלושת התלמידים בשורה הראשונה מגישים למורה קערת זהב עם פרחי לוטוס ומדליקים נרות. וזה כל כך מוזר.

בחצי שעה הבאה, המורה, נזיר בודהיסטי שאינני מסוגלת לקבוע את גילו, מסביר לנו בקול עדין ושליו המלווה בפרץ צחקוקים חמודים ומשיכות אף אינטנסיביות על מהות המדיטציה ומהות הבודהיזם. הרגליים שלי צורחות, ואני מחליפה תנוחות, כמו כולם: ישיבת לוטוס. ישיבה מזרחית. ישיבת "בת הים".

מחשבות נודדות ימינה ושמאלה וקדימה ואחורה. לרגעים הן עוצרות והנשימה והגוף וה- mind  מתאחדים. דברי המורה נקלטים חלקית בלבד, אבל זה לא משנה. מה שנקלט – צריך להיקלט. מה שנעלם – זה לא הזמן.

הטקס תם. גשם רך בחוץ וקר על ראש ההר.

הרגליים היחפות מודעות למרקם השטיח. למרקם הכרית. למרקם הרצפה. למרקם המדרכה והסנדל.

האוזן מודעת לקרקורי הצפרדעים והקרפדות. לניגוני הצרצרים. ללחישות, לצווחות, לקריאות של חיות שהיא לא מזהה.

שלושה זחלים שעירים מאד, שתחתית פלומתם (או הפרווה שלהם) שחורה והחלק העליון לבן מקיימים דיון על גזע עץ כרות.

לו הייתי הולכת מהר יותר עכשיו

לו הייתי חושבת עכשיו

לא הייתי מבחינה בהם.

והם ברורים כל כך. כמו הגגות הירוקים של בנייני המגורים הגדולים. חבלי הכביסה העמוסים שמיכות. חלקלקות הכביש. הירוקת הרכה.

החדר שלי בסיסי וגדול: מיטה ושמיכת צמר בצד שמאל. חמש כריות מדיטציה מצד ימין. חוט לתליית כביסה תלוי בדיוק מעל המיטה. תכולת התרמיל הקטן שלקחתי איתי פרושה על הרצפה אחרי שנרטבה בגשם. ללא ערכת החוקן, ששכחתי בצ'יאנג מאי. (אמילי ואני החלטנו שזה אתגר וזה סמלי).

בחוץ מתקן לשתיית מים קרים ותה. משמאל מקלחות ושירותים מצוחצחים.

אני מתכננת לתרגל קצת מדיטציה. השעה בסך הכל שבע בערב, ואנחנו אמורים לתרגל עד השעה תשע. כיבוי אורות בשעה עשר. אבל אני עייפה כל כך. לא ישנתי כמעט בכלל יום קודם וחוסר החשיבה הזה מתיש אותי, אז אני מחליטה לוותר על מקלחת (הגשם בין כה וכה שטף אותי) ופשוט לשקוע על המזרן. ואז נזכרת שזו תאילנד, ובתאילנד יש רק מזרנים קשים שאי אפשר בשום פנים ואופן לשקוע בהם.

למרות העייפות, שנתי טרופה להחריד. מזמן לא זכרתי כל כך הרבה חלומות. מזמן לא התעוררתי כל כך הרבה פעמים בלילה. מזמן לא הציפו את המוח שלי כל כך הרבה מחשבות, געגועים, כאבים, שמחות, לחץ, רגיעה, קולות הרגעה וקולות חרדה.

היומיים הבאים איטיים ומהירים בו-זמנית.

קימה לפני חמש בבוקר.

שיחה עם המורה בשעה חמש וחצי.

מדיטציה קצרה.

ארוחת בוקר בשעה שבע – אורז עם תוספת או קערת מרק אורז או אטריות אורז עם ירקות.

משום מה, אני בכלל לא רעבה. אני אוכלת ל-א-ט באופן קיצוני ולא מסיימת את האוכל מהצלחת.

עד השעה 11:00 אנחנו אמורים לעשות מדיטציה באופן פרטני, כלומר: בחדר שלנו. או באולם ההתכנסות או באולם התרגול. או בחוץ.

איש לא משגיח ואיש לא בודק. כל אחד לעצמו.

רוב הזמן אני ישנה (כי לא ישנתי בלילה), ובין שעת שינה אחת לאחרת אני מתרגלת מדיטציות של מחצית השעה, פחות או יותר.

לרגע אני כועסת על עצמי שאני לא עומדת בכללים אבל הכעס עובר מיד. ככה טוב לי.

ארוחת צהריים בשעה 11:00 – אורז וארבע או חמש תוספות של ירקות וחלבון סויה.

בשעה 13:30 בכל יום יש לי פגישה אישית עם המורה, ואני קצת מפחדת להודות שלא עשיתי מדיטציה השכם וערב. אבל הוא נחמד וחייכן, ורק שואל אותי איך עובר התרגול ונותן לי טיפים. ומדגיש את הטכניקה.

הוא אומר: "אני לא יכול לתת לך תשובות לשום דבר. אני יכול ללמד אותך טכניקות של שחרור האגו. ואז התשובות בתוכך. ובכל פעם שמגיעה מחשבה, פשוט תראי אותה. ותגידי: 'חושבת', כמו שאת אומרת 'הולכת' או 'יושבת' או 'עוצרת'."

זה עוזר.

ובמדיטציות הבאות אני מתחילה להשתעשע ולהבחין במחשבות שלי. ועד מהרה הזמן בין מחשבה אחת לאחרת מתארך. ואני מתחילה לחשוב על המחשבות או להבחין מה הסוג שלהן ולראות את עצמי מתוכן. ואז אני מצליחה כבר להגיד למוח שאפשר לחשוב, אבל אם יואיל בטובו לדחות את זה לאחר כך זה יהיה נחמד. וברגע שאני נותנת מרחב מאפשר ומבטיחה למוח שיהיה מקום לכל מחשבה, שלכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים, אני מצליחה להעביר כמעט חצי שעה ברצף בלי מחשבה. והזמן חולף מהר יותר.

הרגעים הטובים ביותר הם אחרי ארוחת הבוקר. אני עוברת למצב של הבחנה בכל מה שאני עושה. כשאני לועסת, אני שומעת עת עצמי 'לועסת', 'בולעת'. אני לא חושבת כשאני אוכלת ואני לא אוכלת כשאני חושבת.

וכשאני מסיימת לרחוץ את הכלים שלי והולכת לחדר בצעדי כמעט-מדיטציה איטיים וכל העולם כאילו בהילוך איטי: בתנועה ובחוסר תנועה. חד. צבעוני. ריחני. קולני. שקט. נוגע. רחוק – אני מוצאת את הפינה האהובה עלי. לוגמת תה מכוס גדולה ומהבילה והמחשבות מגיעות. אבל בדרך אחרת.

בהירות. אני מסוגלת להתעכב על כל מחשבה, וזו כבר לא מחשבה. זה כבר מחש-רגש. ואני מסוגלת לשמוע מישהו או מישהי בתוכי מדבר איתי ואותי ואלי. ודברים נפתרים.

אני מבחינה בכעס איום ונורא ובוחנת אותו. ובן רגע אני מרגישה סליחה. ואני בוכה ואז פורצת בצחוק משחרר.

אני מבחינה בחוסר ביטחון. בצורך שלי להשוות את עצמי לאחרים, ולהיות בו זמנית כמו כולם ומקובלת, מוזרה ואחרת ומיוחדת, מוצלחת ורגילה. הראייה הבהירה הזו מהממת אותי. אני מרגישה בושה ואשמה. ואני נלחמת ברצון שלי לנקמה באנשים, או במחשבות שיש אנשים ששונאים אותי. וזה לא עוזר. ככל שאני נלחמת יותר, המחשבות מציפות.

אז אני מפסיקה להילחם. אני נכנעת. אני מתמסרת. אני נושמת. אני ממש מצליחה להחליף את המחש-רגש בקלות.

במשך שעות אני יושבת על המדרגה שממול למקדש הקטן בלב הג'ונגל ממול החדר שלי. כמעט ללא תנועה. והכל עוצר והכל חולף והכל סוער והכל שליו.

ואני מרגישה נפלא.

אני שמחה שאני לא צריכה לאכול או לחשוב על כמה אכלתי

אני שמחה שאני לא צריכה לדבר עם אף אחד ולחלוק ושאני לא צריכה לשמוע אף אחד

אני שמחה על כל רגע של מדיטציה ועל כל רגע של אי-מדיטציה

אני שמחה על הריק ועל המלאות.

בשעה 17:00 אחרי הצהריים שיעור עם המורה. הוא מתחיל עם נושא ואז מספר סיפור שמדגים את הנושא. יום אחד הוא התחיל בשמחה.

הוא אמר לנו: "כשאתם עושים מדיטציה זה לא עניין רציני. לא יקרה כלום אם תחייכו. לא יקרה כלום אם הדברים לא מושלמים. גם המונה-ליזה מחייכת".

הוא אומר לנו: "הסיבה שבודהיסטים לא אוכלים בעלי חיים היא עניין של אנרגיות חיוביות ואנרגיות שליליות. כשהורגים חיה, היא סובלת. ויש לה מחשבות קשות, שליליות. ואם נאכל אותה, נאכל את כל האנרגיה השלילית שהיא הרגישה. זו הסיבה, שבודהיסטים שכן אוכלים בשר, לא במקדש, מודים בכל פעם שהם אוכלים בעל חיים. למעשה, הם מתרגלים חשיבה חיובית, שתנקז את הרעל מהחשיבה השלילית שנכנסת לגוף". ואז הוא מדבר על פסיכולוגיה חיובית של מרטין זליגמן.

הוא משלב עקרונות בודהיסטיים, משלים עם סיפורים מהחיים שלו ושל משפחתו עם ידע נרחב ומרשים בפסיכולוגיה, באומנות, בחינוך, בדתות, בביולוגיה ובפיזיקה. ברור שהוא משכיל ושהוא למד באוניברסיטה. והוא מצחיק אותנו. שום דבר לא רציני מדי. שום דבר לא מוסרני מדי. שום דבר לא מחמיר או דרשני.

ביום השלישי אנחנו זוכים למתנה גדולה: במקום מפגש הזמרה הרגיל אנחנו מוזמנים להשתתף בטכס חגיגי בתוך המקדש הראשי. זה יום בודהא היום, כשבוע לאחר הירח המלא.

בשעה שש בדיוק אנחנו מחכים, שקטים, בפתח המקדש. כשאנחנו נכנסים, הוא מכה אותי ביופי: זה מתחם גדול, מוזהב. על הקירות ציורים. אנחנו נטמעים ביחד עם הנזירים: כורעים על הרצפה ומאזינים להמהומי התפילה, סובבים סביב הכיפה המוזהבת עם פרחי לוטוס וקטורת ואז מצטרפים למדיטציה משותפת עם עשרות נזירים ולזמרה משותפת.

בשלב כלשהו אני קולטת את התיירים שעומדים בצדדים ומצלמים אותנו, יושבים בתנוחת לוטוס בבגדים לבנים ליד נזירים בכותנות כתומות. ומהמהמים.

ואז אני מתנתקת מזה. יורד גשם, אבל אנחנו ממשיכים לשבת שם ולמדוט עד שיורד החושך, ואני אפילו לא מרגישה שגשם וקר.

תודה.

אני יודעת שקיבלתי את מה שהגעתי לקבל

מבלי שידעתי מה שבאתי לקבל

כשאני עוברת תהליך סליחה עמוק מול מישהו שלא ידעתי שאוכל אי פעם לסלוח לו.

וכשאני נשארת עוד שעות על ראש ההר הזה, הרבה אחרי טקס הסיום, נפרדת מאמילי שממשיכה הלאה.