הגיע הזמן לעשות משהו תזזיתי. אחרי כמה ימים של חוסר תנועה אני מכריחה
את עצמי ללכת לאחת מסוכנויות התיירים ולהזמין את עצמי למשהו שיזיז לי את הישבן.
טיול הישרדות של 3 ימים בג'ונגל?
נפסל עקב חוסר כוח ללמוד כישורי הישרדות, לגלף כלי ציד בבמבוק, לצוד
לעצמי את האוכל ולישון על רצפת הג'ונגל. הבטחתי לעצמי שבעתיד.
טרקינג "רגיל" בג'ונגל?
נפסל על הסף עקב אובר-תיירותיות, מפגש עם "שבטים אותנטיים"
(כלומר תצפית מביכה ב"דוגמני שבט"), הליכה של שעתיים בלבד ומעבר היסטרי
מאטרקציה לאטרקציה.
ראפטינג?
ראפטינג איט איז. (בהמלצת צ'אנס)
שנאתי את היקום כשהייתי צריכה לקום בשש בבוקר כדי להיות בנקודת המפגש
בשעה 7. כשהגעתי ראשונה.
כשהיתר אחרו במחצית השעה. כששתי בנות בוששו מלהגיע אחרי ליל שיכרות
מתקדם.
מלבד האיחור, היום החל לא רע בכלל: ארוחת בוקר, הסבר על טכניקות חתירה
ותקשורת בין חותרי הסירה.
ואז נכנסנו לוואן כדי לנסוע לנקודת ההתחלה.
אף אחד לא סיפר לי, שהנסיעה לשם אורכת כשעתיים, על כביש משובש לא פחות
מהכביש מצ'יאנג מאי לפאי.
אנחנו נוסעים צפון מערבה, למחוז מאי הונג סון. Mae Hong Son Province.
איתי בוואן: ארבעה הולנדים שמטיילים לבד אבל מסתבר שמגיעים מאותה העיר
בהולנד; בחור ובחורה בריטיים שנפגשו בקורס צלילה; ואלחנדרו – צ'יליאני מהמם, חותר קיאקים
מקצועי שתפקידו לשוט לידינו בקיאק ולצלם אותנו. יום לפני כן הוא נפצע כשנפל באמצע
רכיבה על פיל. אל דאגה! בשביל לחתור ולצלם לא צריך דבר מלבד ידיים. ואילו ידיים!
שרירי חתירה יומית בנהר, לעיתים נגד כיוון הזרם. וחיתוך דיבור צ'יליאני. וקצת
עברית, כי יש אקסית מישראל.
כעבר כחצי שעה הרגשתי איך הצבע שלי משתנה מלבן לירוק. ניסיתי לשאוף
אוויר. לא דיברתי עם אף אחד. הייתי עסוקה בלא לחטוף בחילה. המשימה כמעט הושלמה.
כמעט.
הדרך היא פנינה עוצרת נשימה של הרים, גאיות, שמים כחולים, שמיים
מעוננים, פרחים, שדות אורז, ג'ונגל שעוטף את הכביש, עלוות העצים כמעט נוגעות ברכב.
עשר דקות לפני הסוף לא יכולתי יותר. סימנתי לנהג הרכב לעצור והתנהגתי
באצילות רבה כשחציתי את הכביש והקאתי את נשמתי. התרוממתי לחזור לרכב והקאתי אותה שוב.
"את בסדר?" שאל אותי הזוג הבריטי.
"כן, כן, אני רגילה", אמרתי, וסיפרתי להם על הנסיעה
מואנג-ויינג ללואנג פראבאנג, לאוס:
ארבע שעות של הקאות. נהג המונית מסרב בכל תוקף לעצור ß מושיט לי שקית הקאה ß אני ממלאת
אותה ß הוא זורק
אותה החוצה מהחלון תוך כדי נסיעה אחוזת דיבוק בין סיבובים שיכולים להרוגß מושיט לי שקית נוספת ß הקאה ß השלכת
התכולה, כן, גם על רכבים חולפים. וחוזר חלילה.
ארבע שעות. של ההקאות הכי מצחיקות שהיו לי בחיים.
סוריאליזם. וקיוויתי שפגענו באופנוע.
אם אתם מגיעים במקרה לפאי, תעשו לעצמכם טובה- קחו טיול ראפטינג. ואם
אתם יכולים, קחו את זה הארוך. שש שעות מענגות של מעבר בין ראפטינג חצי-סוער לבין
חתירה בנהר שקט, לבין שחיה או היסחפות בזרם איטי ואז בין אשדות מפחידות.
הצטרפנו לעוד קבוצה והתחלקנו לשתי סירות: בסירה איתי 3 תיירים מצרפת.
זוג מאוהב והבחור המוזר שמטייל איתם ומסתכל עליהם כשהם מתנשקים.
המדריך (המשעשע)
ידע לתת פקודות חתירה ולנהל שיחה בסיסית באנגלית, רוסית, סינית, צרפתית וגם בעברית
("לפני כמה שנים היו בפאי המון ישראלים. ככה למדתי. אבל ישראלים בראפטינג...
כשהם בקבוצה... לא מקשיבים לאף אחד חוץ מלעצמם. פעם כמעט נהרגנו בגלל זה.").
הבחורה הצרפתייה- רוצחת סדרתית של עכבישי-נהר, שהתעקשו ליפול לתוך
הסירה מן העצים בהמוניהם ולהימחץ תחת נעליה המכות בהם ללא רחם. הגוויות של המסכנים
חסרי הארס נדבקו לרגלינו הדביקות ממים. "זה הזמן לקפוץ לשחות קצת", אמר
המדריך ועזר לנו ליפול מהסירה.
אין שום בעיה ליפול מסירת ראפטינג ולשחות לאורך כמה מאות מטרים. הבעיה
מתחילה, כשצריכים לעלות לסירה בחזרה. לא אלאה אתכם בפרטים המביכים של ניסיונות
השווא שלי לטפס על הסירה ולא בפרטים המביכים עוד יותר של חברי הצוות מושכים אותי
בזרועות ובחגורת ההצלה פנימה. אין דרך אלגנטית לעשות את זה, ובדרך כלל נופלים חזרה
לתוך הסירה על הראש. (נופלים=אני נופלת) בדרך כלל אל תוך רגליים של מישהו אחר, ואל
מים מלאים בגוויות עכבישים.
מסקנה: הגיע הזמן לעשות קצת שכיבות שמיכה ועליות מתח.
אם תשאלו אותי, כמעט שאין תחליף לטיול באזור מלא נהרות באמצעות חתירה
בתוך נהר. הליכה, רכיבת אופניים ואפילו נסיעה על אופנוע מעניקים נקודת מבט מרוחקת.
הפלגה עם הזרם מהמקום הנמוך ביותר, בסיבובים, כשלרגע אחד הכל סבוך ולרגע אחר הרים
זוהרים בשמש מקיפים אתכם היא משהו שקשה להתחרות בו. קופים על העצים, אלפי פרפרים
(מסתבר שפרפרים צהובים מחבבים צהוב, והם נוהגים להתיישב בהחלטיות על חולצות
בצהב-זוהר של צרפתי מוזר). ציפורים צבעוניות ואם יש מזל גם בעלי חיים גדולים יותר.
כל גוון אפשרי של ירוק וכל דוגמא ודפוס של עלים וגזעים וענפים ושורשים. לרגע, רק
לרגע, העולם שבחוץ משתכח. מה שקיים הוא רק ההווה, הצורך להתקדם בכוחות עצמנו. המגע
עם המים, הקריאות המוזרות של החיות. השמש היוקדת והמוסיקה של המים: שאון הסחף,
שלוות הזרימה האיטית, טפטוף רחוק, מערבולות, צליל חתירת המשוט במים.
את ארוחת הבוקר וארוחת הצהריים אכלנו על גדות הנהר: חבילה ירקרקה של עלי
בננות, בתוכה אורז וירקות וטופו. ושפע של פירות.
עצירה נוספת עשינו ליד שפך של מעיין מים-חמים, בוץ מינרלי טבעי ומפגש
בין טמפרטורת מי הנהר לטמפרטורת מי המעיין. אי אפשר לדעת אף פעם אם תיכנסו למים
חמים מדי או למים קרים מדי. וזה מדגדג. מצד שני, יכול להיות שהדגדוג נובע מכמויות
הבוץ השחור שמרחנו אחד על השני.
שש שעות אולי נשמעות זמן ארוך, אבל הזמן טס כשנעים כך. שקט מוחלט כדי
לא להפר את הרחש של הג'ונגל. או צווחות והתזות מים. או סתם חוויית כמעט-טביעה. (זה
באמת לא מצחיק לנסות לשחות בתוך אשדות סוערות ולבלוע ה-מון מים, לא להצליח לעלות למעלה
כדי לקחת אוויר. בעצם זה מצחיק מאד אם מסתכלים על זה מהצד. אבל אני הייתי עסוקה במאבק
מתיש על חיי. הראש שקוע בתוך המים, הפה והאף סתומים כדי לא לבלוע עוד מים והמוח
מנסה באמת להבין איפה הכיוון הנכון לעלות חזרה לנשום אחרי כמה סלטות בין זרמים,
שמעוותות את חוש הכיוון).
ואלחנדרו. אלוהים אדירים, אלחנדרו: לראות מקצוען (שהשתתף בתחרויות
אולימפיות) חותר בקיאק זה כמו לצפות בלוליין קרקסים: בזמן שאנחנו חותרים כברת דרך
של נאמר, שעה, הוא חותר הלוך וחזור. מחנה את הקיאק, יוצא ממנו, מחכה לנו בדיוק
בנקודה הנכונה לצלם אותנו חותרים או מתהפכים. מתמקם שוב כדי לצלם את הסירה השנייה.
חוזר פנימה, חותר שוב ועוקף אותנו במהירות, חותר נגד כיוון הנהר ומתנגש בנו סתם
לשם התענוג. עולה במעלה שפכי האסדות. מתהפך וחוזר לחתור כאילו כלום. כאילו שהוא
שולט בנהר ולא הנהר שולט בו.
משימה חדשה לרשימת המשימות המתבשלת אצלי: ללמוד לחתור באופן מקצועי בקיאק
בשנתיים הקרובות.
שעתיים של נסיעה בחילתית (אבל יפה), שש שעות של חתירה רטובה, שעתיים
של נסיעה בחילתית פחות חזרה.
הולנד רע לב: "נהג, למה אתה נוסע כל כך לאט?"
חבר הולנדי רע לב: "זה בגללה. כדי שהיא לא תקיא."
"אז שתקיא", הוא מביט בי בחיוך. "ככה נגיע יותר מהר
לפאי, ותוכלי להצטרף אלינו לבירה."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
