שעות לילה מוקדמות. עוד רגע אני שם. המוזיקה כבר ברקע, אני פונה ימינה
ומחייכת. הוא עומד על הכביש יחד עם קבוצה גדולה של אנשים ומחייך אלי בחזרה. דמוי
ישו שכמותו, עם השיער המתולתל עד הכתפיים שלא נחפף מעל חודשיים, והזקן העבות
הג'ינג'י והעיניים הכחולות העדינות.
והנה החיבוק.
להתחבק בעיר זרה במדינה זרה
עם מישהו שפגשתי בארץ זרה אחרת, בעיר זרה אחרת
לפני ארבעה חודשים.
צ'אנס מחייך אלי את החיוך הג'ון מלקוביצ'י שלו. "היי קרן",
כאילו שלא נפרדנו.how's
it going? Up for a beer? Oh, well, he's already brought you one. Drink up!
He'll keep them coming.”
מוזיקה ג'אזית ברקע, ב north gate Jazz Co-Op bar. צ'יאנג מאי, יום שלישי,
מיקרופון פתוח. בריזה. מאחורינו הנחל המקיף את העיר וחורבות חומות העיר העתיקה.
עוד בירה.
צ'אנס ואני הכרנו באחד ההוסטלים הטובים ביותר שבהם הייתי. בודהי וילה,
קמפוט, קמבודיה. ההוטל קליפורניה של ההוסטלים. משהו ממגנט מזמין אותך פנימה, ואת
נשאבת. ונשאבת. ובמקום יומיים-שלושה שתכננת להיות שם, כבר עברו שבוע. שבועיים.
חודש. אני מכירה אנשים שהגיעו ונשארו שנה. למה? כי בודהי וילה.
צ'אנס מציג לי את וויל. אמריקאי בעברו. דייר העולם בהווה ובמשך כמעט
עשרים שנה. עיניים כחולות חודרות, שמחת חיים ממגנטת, קול רם וחיבה בלתי מוסברת
להזמין את כולם לבירה. ואז לסאם סונג, הוויסקי המקומי (בטעם הרחוק מוויסקי מרחק
שלג ממפרץ תאילנד). ואז לעוד שוט. אחד. ועוד אחד. צ'אנס ווויל הכירו, איך לא,
בבודהי וילה. אולי יומיים אחרי שעזבתי. ווויל מחליט, שאם אי פעם מישהו ישאל אותנו
איך הכרנו, נענה "בודהי וילה".
הייתי שמחה לספר קצת יותר על הערב הזה, אבל האמת היא, שאחרי שוויל
השקה אותי בשלוש בירות ובארבע שוטים של וויסקי, אני רק זוכרת במעורפל את הניסיון
שלי להסביר לו איפה, לכל הרוחות, ההוסטל שלי ואת הניסיון הנואש יותר להצליח
להתיישב על האופנוע שלו. עלייה מפרכת ומקוטעת במעלה ארבע קומות של מדרגות (יום
לאחר מכן גיליתי שהיתה שם מעלית!) ופחות או יותר את העובדה שהתעוררתי בבוקר במיטה
זרה, עם בגדים זרים וכאב ראש איום ונורא. כוס תה (עדיין חמה!) על השידה ליד הראש
שלי ווויל מכווץ כולו על הספה מולי, שמותאמת באורכה לגובה תאי ולא לגובה אמריקאי.
אה. ואני זוכרת שיחה מרשימה שהכילה בו-זמנית דעות, רשמים וחוויות
הנוגעים לדת, שירה, פילוסופיה, סקס, טיולים, בודהי וילה, ניפוצי גיטרות, רטיות
עיניים ומסעדת הנודלס הטריים הכי טובה שאכלנו בה אי פעם.
מלבד כאב הראש, והעובדה שאני נמצאת בפאתי צ'יאנג מאי ושאני צריכה
לעשות צ'ק אאוט מההוסטל שלי היום ולמצוא חדר אחר ולמצוא את המקום שבו השארתי את
הכביסה שלי ושכחתי לאסוף ושיש לי פגישה עם אמילי (32, תרפיסטית במוסיקה משוויצריה.
באמת תמיד מגיעה בזמן, כלומר 15-20 דקות לפני מועד כל פגישה שקבענו) – אני מסכמת
עם עצמי שהיה לילה מצוין.
את השעות הבאות וויל ואני מבלים בשתיית תה, קפה ויאטנמי שסחבתי איתי
בתרמיל ושיחה על השפה התאית. וויל גר
בצ'יאנג מאי כבר שנה, ומתכוון לגור פה עוד כמה שנים. כרגע הוא לומד תאית. לא רק
מכיוון שהיא השפה המקומית, אלא בעיקר כי נורא יפה לכתוב אותה, ומכיוון שהוא תמיד
רצה ללמוד שפה בלתי שימושית להחריד, בניגוד לספרדית הרהוטה שהוא מדבר אחרי שנים של
מגורים בדרום ספרד ובקוסטה ריקה.
אני לובשת את השמלה מאתמול בלילה ונועלת את הנעליים שלי.
וויל עוצר הכל: "אלוהים אדירים. את באמת הולכת לנעול את הדבר
הזה?"
אני נועלת סנדלי קרוקס צבעוניות עד אימה ומתפוצצת מצחוק. "אני מתה
על הסנדלים האלה. הם כל כך צבעוניים שזה מגוחך."
"כן. מגוחך. בדיוק המילה שחיפשתי. שאלוהים יעזור לנו. אני יורד
איתך ככה לרחוב."
"הם נורא פופולאריים, שתדע לך."
"אני לא מאמין לך. לא נתקלתי בזוועה הזו מעולם. והשילוב עם השמלה
הצהובה הפרחונית שלך והלכה ברגליים. (ורוד ותכלת) נו, טוב. ג'ינג'יות. ככה
זה."
וויל מביא לי בקבוק של שתייה מלאה בנוזל מונע התייבשות ומלא
אלקטרוליטים ופוקד עלי לשתות ולא מוותר לי עד שאני מסיימת. אחר כך הוא לוקח אותי
על האופנוע להוסטל שלי, מחכה איתי עד שאארוז את התרמיל, מחפש יחד איתי את המקום
שבו השארתי את הכביסה שלי. לוקח אותי למרכז העיר להוסטל אחר שהוא מכיר, מגלה שאין
אפילו מיטה אחת פנויה ומציע לי להישאר לישון אצלו, כי אני צריכה מיטה לעוד לילה
אחד בלבד. הוא לוקח אותי חזרה אליו, מאפשר לי להתארגן, יוצא החוצה לשעה כדי שאוכל
להתקלח ולהסתדר ולעשות את טקס הבוקר שלי. חוקן. ואז אנחנו יוצאים לאכול ארוחת בוקר
(על מי אנחנו עובדים, אלו שעות אחר הצהריים המאוחרות). ג'נטלמן.
בדרך הוא כבר מזהיר אותי: "טוב, את צריכה לדעת שהג'ינג'יות שלך
בטח תעשה לנו מזל רע."
"?"
אנחנו נוסעים על האופנוע ברחבי העיר. הפניות והרחובות מבלבלים אותי,
השלטים בשפה הבלתי שימושית אך היפהפייה לא מסייעים לי להבין היכן אני.
"הופה... הנה... זה הולך לקרות. יש לך קסדה?"
"לא. לך?"
"לא. אני מעדיף להרגיש את הרוח עוברת בין השיערות שלי".
(קרחת).
אנחנו חולפים ליד מחסום משטרתי. שוטר תאי מסמן לנו לעצור בצד.
"כן. אמרתי לך. מזל רע ג'ינג'י. יופי. תחזיקי לי רגע את
הארנק."
אנחנו יורדים מהאופנוע ושוטר רזה, מבוגר, חייכן וחברותי מזכיר לנו
שאנחנו נוסעים ברחבי העיר ללא קסדה.
וויל מהנהן "כן, כן. אני יודע" באנגלית ובתאית שכנראה תדע
ימים יפים יותר.
הוא והשוטר מחליפים עוד מילים חביבות, שניהם מחייכים. השוטר לוקח מוויל
את רישיון הנהיגה שלו ובתמורה מעביר לו דו"ח. וויל מעביר את הדו"ח אלי.
"קחי. רצית הרפתקה, ג'ינג'ית?"
אנחנו עולים על האופנוע מינוס רישיון הנהיגה ונוסעים כברת דרך קצרה.
"ברוכה הבאה לתחנת תשלום דו"חות משטרת צ'יאנג מאי,
תאילנד."
"כמה דו"חות כאלה כבר שילמת?"
"הממממ אני מניח שבערך 3-4 בחודש".
וויל הולך לקחת מספר (בתאית) ואנחנו מתיישבים על ספסל עץ. מולנו אישה
צעירה. אני מחייכת אליה. סוקרת את הבגדים והנעליים ו...
"וויל. תסתכל על הרגליים שלה."
"אני לא מאמין. פאק." עבריינית התנועה שמולנו נועלת בדיוק
את אותם הסנדלים (נו, ובכן, חיקוי מוצלח שלהם). "יופי... אני מניח שעכשיו אני
אראה את הדברים המזויינים האלה בכל מקום." (וויל מקלל. הרבה. בעיקר נהגים
אחרים, כמנהג הניו-יורקים, לדבריו).
העבריינית הביישנית מביטה בנו בחוסר הבנה .
אני מצביעה על הסנדלים שלי ועל הסנדלים שלה ומחייכת בשביעות רצון. היא
מחזירה לי חיוך. ואני מחזירה לה סימון של תנועת ניצחון. ומצביעה על הפרצוף המבועת
של וויל. שתינו צוחקות.
"תודה באמת", וויל מפיק קולות נרגנים.
"אין בעד מה. העונג כולו שלי. אז כמה אנחנו הולכים לשלם על
הדו"ח הזה?"
"את מתכוונת: כמה אני הולך לשלם על הדו"ח הזה, שהוא באשמתך
לגמרי, כי השיער שלך מושך אש. אז אם כבר את מתעניינת, באשמתך הספדתי 400
באהט."
"וואו. לא כזה נורא."
"את לא משלמת."
"זה נכון".
"את רק נועלת נעליים מכוערות ומנופפת בשיער חסר המזל שלך. את
יודעת מה את הולכת לעשות עכשיו?"
"מה?"
"ובכן, בכל פעם שאני הולך לשלם את הקנס, השוטר אומר לי: 400
באהט. אני מעמיד פנים מאד מופתעות, וקצת מתלונן ואומר שהשוטר שעצר אותי אמר בפירוש
200 באהט. ואז אנחנו מתווכחים קצת בכאילו ומחייכים ואז בדרך כלל הוא אומר לי: נו,
טוב, 200 באהט."
"אה-הא."
"אז עכשיו את הולכת להגיד את זה לשוטר."
"לאאאאאא. אתה לא יכול לעשות לי את זה. אני לא אצליח לשחק אותה.
אני ממש גרועה בזה."
"אני חייב להביך אותך. אני חייב. 200 באהט את אומרת. נראה איך
את. נו, הנה. 28. זה התור שלנו, יאללה. זוזי."
אני נושמת עמוק, מחייכת חיוך נבוך ואומרת בטון מאד מאד לא משכנע
(ומצחקקת באמצע ומסתירה את הפה עם היד, סימן מובהק לשקר) שהשוטר שעצר אותנו אמר
לנו 200 באהט. השוטר שמולי מחייך וצוחק. גם וויל צוחק. "לא, אני מצטער. זה
עדיין 400 באהט."
"באמת? אבל הוא אמר 200"
"400"
"את כזאת גרועה", וויל מוסיף את חוות דעתו. אני מוציאה 400
באהט מהארנק של וויל ומשלמת. ואחר כך גם חותמת (בעברית) על תשלום הדו"ח
והקבלה לקבל את הרישיון של וויל חזרה.
משהו שברור, שוויל היה צריך לחתום עליו.
"עכשיו את גם עבריינית בינלאומית. לאן נכנסתי, לאן? לא הייתי
צריך לתת לך לשתות. תראי לאן התדרדר היום שלנו."
אנחנו מסתובבים, אומרים שלום יפה לעבריינית יפת-הסנדלים שלנו, וויל
מביע מחאה בקללה כלשהי, ואנחנו נוסעים חזרה לקבל את הרישיון שלו. ליד השוטר שמחזיק
את הרישיון עומד עכשיו שוטר נוסף. כשאני רואה אותו, אני לא יכולה להפסיק לצחוק.
מדים כחולים, כהים, חמורי סבר. אלת פלסטיק. ומסיכת-פנים.
תאילנד מצויה כרגע תחת משטר צבאי. הצבא והמשטרה מנהלים את המדינה,
בפקודת המלך. זה לא אומר, ששוטרים וחיילים לא יכולים לחייך אלייך או להצטלם איתך
או אפילו לרקוד איתך ברחוב. וזה לא אומר בכלל, שלמרות המדים, השוטרים לא יכולים
לעטות מסיכת פנים שעליה מצויר חיוך גדול אדום ומטופש.
תאילנד, אני מאוהבת בך.
לקראת הערב אנחנו אוספים גם את צ'אנס ואנחנו יושבים שוב לאכול. ושוב וויל
לא מפסיק להזמין בירות על חשבונו לכולם. (להן אני מסרבת בכל תוקף, בעוד כאבי הראש
ממשיכים לתקוף). איך, לכל הרוחות הם עושים את זה?
אחר כך הוא אוסף אותי מהפגישה עם אמילי, פוגש אותי בגלידריה מקומית
חמודה, מאפשר לי להוציא מהארנק איזה שטר ולהזמין אותו לספרינג רולז וממשיך להזמין
את עצמו ואת צ'אנס לבירות ולוויסקי. ואותי לגלידת קוקוס טבעונית ולתה ירוק (שמעלה
קולות גיחוך רמים).
ברחוב לפנינו עוברות לפחות שלוש נשים עם סנדלים כמו שלי, בשלל צבעים.
“Fuck
that. These horrendous shoes are fucking everywhere.”
ג'נטלמן שיכור כלוט. אבל עדיין ג'נטלמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
