אני אנסה לכתוב כאן,
למרות שלא עשיתי זאת המון זמן,

אז תהיו סבלנים איתי.

החורף התחיל יותר עצוב ממה שזכרתי שהוא בדר"כ, הרי אני בחורה של חורף, ככל שהיה זכור לי בכל אופן.
החורף נכנס והאווירה הזו הכניסה אותי למצב רוח מוזר וסגרירי. 

ואין ספק שזו הייתה אחת התקופות הפחות טובות שלי בצבא,

השינוי של הפיקוד, של המקום שהיה לי משפחה שנייה, והיחס עם הסביבה שהדרדר לניתוק רגשי מוחלט לכל מה שהוא לא הכסא שלי.

ועם כל זאת,

בליווי בלתי פוסק של החצי השני שלי שלא נתן לי לשכוח שהוא שם,

ובאמת, סבל אותי גם כשחשבתי שלפעמים אני כזו אישה טורדנית,

מצאתי את עצמי מחפשת מקום להוכיח את עצמי מחדש.

מקום שאוכל להראות שזה לא אני אשמה במה שקורה בצבא,

שאיפשהו אני הרבה יותר טובה מההיא שנמצאת בצבא.

ואז התחלתי את ההתנדבות עם התלמידה שלי.

שעתיים בשבוע, שמוקדשות כדי ללמד אותה, והיא - כדי ללמד אותי.

ועשיתי מס' שיעורים בודדים אבל התחושה הזו, שעבור מישהו במדינה הזו אתה סיבה לשמחה,

סיבה לרצות ללמוד, ואפילו סתם סיבה לקום בבוקר כדי להפגש - זו תחושה נפלאה.

תחושה שהשליחות דובקת בה והאחראיות לא מתנערת ממנה.

אני רוצה שהיא תכבוש את הכיתה ואת המורים עם האופי המיוחד והפתוח שלה,

אני רוצה שהיא תשתלב, אני רוצה שהיא תצליח, אבל בעיקר - ללמד אותה.

ללמד אותה לקרוא, תוך כדי שאנחנו קוראים חומר חינוכי וערכי, בכדי שהיא תזכור משהו אמיתי מהשיעורים הללו.

והכי חשוב, כמו שלמדתי מאחד יחיד ומיוחד, ללמד אותה לאהוב ללמוד. (ואני לא מתכוונת בהכרח במסגרת בית הספר)

העולם הזה כל כך עשיר, ויש לו כל כך הרבה ידע להעניק לה ולכולנו.

אני לא רואה את עצמי מוותרת על התלמידה הייחודית הזו.

עליי לנסות להשאר איתה עד סוף השנה, אני חייבת זאת לעצמי.

ואם כבר תוצאות -

הייתה לי מעין הארה שכזו היום.

עבדתי כל היום בלי שום הפסקה כמעט, וממש נהנתי מהעבודה.

הייתה לי פגישת עבודה עם הבוס, בנוסף לראיון סיכום תקופה,

והוא הביע את הערכתו הרבה אליי, ואפילו אמר לי "זה מרגיש שיש לנו עוד קצינה במדור". 

ברגעים כאלה אני קולטת שאף אחד כרגע לא יודע את העבודה שלי במקום שאני נמצאת, (כולם חדשים)

וזה לא מלחיץ אותי כמו שהיה צפוי שילחיץ אותי לפי ניסיון העבר, אלא להפך - אני אפילו שמחה מזה.

אני שמחה מהידיעה הזו שיש מקום שצריך אותי, שבאמת זקוק לידע שלי.

ידע זה באמת כוח, כלי רב עוצמה שצריך לדעת להשתמש בו כדי להפיק ממנו את המירב.

אבל בעיקר - צריך סביבה שתוכל לעזור לך לעזור לה.

סביבה שתדרבן אותך ותנחיל בך מוטיבציה גם כשאתה חושב שכבר אין לך.

וגיליתי היום שאני עוד אוהבת את מה שאני עושה,

ושאני אפילו די אוהבת את ההתנהלות החדשה במדור,

שזה נהדר ממש.

הניצוץ בי עוד לא לגמרי כבה, יש עוד סיכוי לסיים את זה כמו שצריך,

עם חיוך ענקי, כמו שתמיד ראיתי בדמיוני, כמו שמתאים לי.

אז לפעמים כל מה שצריך זו דחיפה קטנה ממקום לא ידוע,

אבל כמובן שבלי התמיכה התמידית מסביב גם הדחיפה הקטנה הזו הייתה חסרת משמעות.

ואני מעריכה כ"כ את שני החצאים שלי, שתמיד מחזירים אותי לקרקע,

ולפעמים אני פשוט לא אומרת את זה מספיק..

אז תודה.

פשוט תודה שיש אנשים שיכולים להחזיר לי את אחד הדברים הכי חשובים שיש בחיים - החיוך.