הסמסטר אוטוטו מסתיים, ואיתו הרבה מחשבות.

וואו, זו הייתה רכבת הרים אחת ענקית.

של חוסר אמונה בעצמי ומוטביציה, לאושר גדול, ללחץ, לאמונה בדרך שלי, לחוסר משמעת, ולהצלחות.

אני לא יודעת אפילו איך להתחיל לסכם את הסמסטר הזה,

בייחוד כשאני יודעת שאני באמצע תהליך של בנייה.

אבל היה קשה - קשה נפשית, קשה חברתית, קשה בפן האישי וקשה בכלל.

היו ימים שלא רציתי לקום אליהם,

היו לילות שלא הבנתי למה אני עושה את זה,

אבל גם היו רגעים של ניצוצות וחלומות,

של עניין ולהט בחומר שנלמד.

הסמסטר התחיל טוב, התדרדר בצורה מחרידה, ועכשיו הוא במגמת עלייה יציבה.

טוב, עד כמה שהתקופה הקרובה יכולה להיות יציבה.

החודש הזה היה מלא אירועים מעצבי-חיים.

ואני רק התחלתי, וואו.

אני לא יכולה לחכות לראות לאן זה יתקדם.

רגע, מעיין-שלפני-חודש-תהתה-מה-הטעם-בכל-החיים-האלה,

האם הרגע הגעת שאת לא יכולה לחכות לראות מה יקרה הלאה?

כשאני חושבת על לאן שהגעתי, על מי שיש לי, על מה שאני עוד מסוגלת לעשות -אני אוהבת את החיים האלה.

אתמול ישבתי על ספסל והסתכלתי על השמיים, וראיתי כיצד העננים נעים.

תמיד המחשבה על מה שמעבר לעננים, על כל העולם שאנחנו עוד לא מכירים - גורמת לי להרגיש כזו קטנה ולא חשובה, ולכן תמיד דוכאתי מאסטרונומיה.

אבל אתמול בפעם הראשונה נחתה עליי ההבנה - ההסתכלות שלי כל החיים הייתה שגויה לחלוטין.

אני לא קטנה ולא חשובה. אלא יש לי את הכבוד להיות חלק מהיצירה המדהימה של העולם הזה.

אני חלק ממשהו כ"כ מלא מסתורין, יפה ועוצמתי.

ובגודל היחסי שלי, אני מהווה משהו מהמרקם של העולם הזה.

ועבור מישהו אחר, אני העולם כולו.

ובשבילו - אתן את כל מה שהעולם מאפשר לי להציע.

ועכשיו הגיעו רגעי האמת.

זו העת לעשות, ולא לחשוב על מה עושים.