איך אפשר להכיל את הכאב?

כיצד אפשר להתמודד עם האובדן?

איך אפשר להמשיך הלאה, איך זה אפשרי בכלל?

כמה חוזק צריך,

כדי לעמוד צפירה אחר צפירה,

להרכין את הראש, ושוב להרכין, ולהרימו?

כמה עוצמות יש כדי לשיר בגאון את התקווה ולא להסיט מבט, 

להאחז באיחוד שיש לנו ולהחניק רגשות?

ואם נקטפו ללא התראה כך באמצע חייהם,

אז איך אפשר לשיר בגאון,

איך אפשר להסתכל לעתיד,

איך אפשר להאמין שיש מעבר בכלל?

השכול הוא חלק בלתי נפרד מהוויתנו.

הוא תמיד מלווה אותנו שם, רחוק או קרוב, ואין לנו זכות לשכוח אותו.

באשר אנו חיים כאן ומתהלכים כאן בחיי שגרה שאינם פוסקים -

בין אם קמים בבוקר, בין אם כועסים, בין אם נאהבים.

לעמנו אויבים משחר ההיסטוריה,

אך מחיר הדמים שעליו מושתתת עצמאותנו לא תהיה לשווא אם נזכור.

אם נזכור את הלוחמים, את חפי הפשע, ואת האמיצים אשר מסרו נפשותיהם,

אם נזכור את האובדן שלעולם לא נוכל להכיל,

אם נזכור את המשפחות שנגדעו בן רגע בודד -

ונזכיר לדורותינו את הסיבה לעצמאותנו.

מחובתינו לכבד יום זה.

להניח את הדיבורים שבטקסים בצד,

להשליך את הציניות שמכרסמת בנו כל כך,

להתנתק מן המוזיקה, מחגיגות יום העצמאות שבערב,

לעזוב את השגרה רק לעוד יום אחד של שכול.

מי יתן ונעריך את הרגעים שיש לנו כאן.