שדה בור

אין פסול בלהמתין, אני חושבת תוך כדי שאני משחקת בקנדי קראש, כל עוד אני יודעת למה אני ממתינה. זו מחשבה קצת פורצת דרך מבחינתי, שהרי מכל בחינה ימים כאלה נראים כבזבוז בזבוז זמן מוחלט.

אבל גם לפי ההבנה הזו אני מבזבזת את הזמן שלי היום, כיוון שאין כלום באופק. את רוב שנותיי בתיכון הגדרתי ביני לביני כ"תקופת מעבר זמנית", וחיכיתי לרגעים טובים יותר כאשר דחיתי את ההנאות ואת המשמעות לאחר כך. והזמן הזה של עכשיו דווקא התגלה לי כתקופה שלה חיכיתי. הוא עוד לא ברור לגמרי, אבל צבוע כולו בטוּב טהור ובמשבים רעניים של רוח קייצית. אבל בכל זאת, נראה לי כאילו משהו חסר כשאני מוצאת את עצמי מחכה להעביר גם את הזמן הזה באמצעות פיצוץ סוכריות צבעוניות.

במחשבה שלישית אני עונה לעצמי שזה בסדר לחכות. אין דבר כזה כייף מושלם או הנאה שמתפרסת על חודשים רצופים, ועל כן אין מה לצפות מעצמי לעמוד בה. באופן כללי, ועל אחת כמה וכמה בהתייחס לרגעי הכייף הטהורים של אתמול בלילה, מותרות שיהיו גם שעות כאלה של המתנה ריקה. ואחרי הכל, קנדי קראש זה משחק גאוני. 

צילמתי את זה באנגליה לפני שנתיים